עוגת שמן זית וזיתים על מצע של הפקת אופנה בתיבול פרובנס

אני אוהבת לבשל.
אני מגיעה ממשפחה בשלנית משו-משו!
סבתא שלי אפילו הוציאה ספר בישול בתחילת שנות השמונים - ממטבחה של סבתא (כבר לא בחנויות אבל מצאתי אותו בחנויות יד שניה גם באינטרנט - כן, כן, אפשר ללחוץ כאן ולהציץ!)
ארוחות אצל אמא זו אחת ההנאות הגדולות של חיי
ארוחות האפטר-חג אצל הדודות הן תמיד חגיגה.
קולינרית ואסתטית.

כשהייתי סטודנטית אומללה לעיצוב אופנה לא ממש היה לי זמן לבשל. או כוח. או רצון.
חייתי על סלטים. פסטה של מאיה ואוכל של אייל (זה הזמן להגיד תודה!!!)
סיימתי ללמוד.
עברתי לגור עם האהוב.
התחלתי לשפשף את הידיים ולדפדף בדפים.
ולאט לאט התחלתי להשתפר.
אני מודה שהבסיס היה שם. מעולם לא יצא לי משהו סופר דוחה (אולי חוץ מהפעם שנשפך לי טון סוכר לרוטב עגבניות של הקציצות כי הייתי עצלנית מידי בשביל לקחת כף - אבל זה לא נחשב. זה לא היה אמור לקרות...)
היום אני כבר ממש לא רעה.
מתנסה בדברים שמעולם לא חשבתי שאנסה, ומוצאת את עצמי ממציאה ומאתלרת בלי בעיה ואפילו בהנאה.
עברתי לקנות דברים למטבח במקום בגדים (!!)
להסתכל שעות על ירקות ומתכונים
ועל הדרך, גם התחלתי לאפות
התחלתי מקטן
עוגות בחושות
מאפינים
ולאט לאט עברתי לקאפקייקם
חלות
לחמים
והיד עוד נטויה (למרבה האושר של האהוב)
אל המתכון הזה הגעתי בדרך עקלקלה.
אני בטוחה שכל הקוראים שלי מכירים את בלוג האוכל הכה-מדהים בצק אלים
אם לא, זה הזמן!!
האוכל, הכתיבה, הצילומים. שעות של הנאה מובטחת!
בכל אופן, באחד הפוסטים שלה יש לינק לבלוג של נטשה חיימוביץ. בפוסט מדהים של חיימוביץ על פרובנס שמלווה בתמונות מדהימות (זהירות, גורם לירוקת קנאה) יש מתכון לעוגת שמן זית.
עוגת שמן זית!!
הייתי חייבת לנסות.
כן. זו היא.
יצאה מהתנור.
מתקררת.

מתכון אתם מבקשים? (עצלנים מידי ללחוץ על הקישור...)
ובכן...

המצרכים:
1 ו- 2/3 כוסות קמח
שקית אבקת אפיה
4 ביצים
3/4 כוס שמן זית (אבל שמן טוב! לא הפיחסה מהסופר)
3/4 כוס יין לבן
2 כוסות זיתים ירוקים מגולענים
2 ו- 1/2 כוסות גבינת גרוייר (לא היה בסופר אז שמתי רק 2 כוסות של גבינת טום וגם יצא אחלה)

ההוראות:
1. מחממים את התנור ל- 180 מעלות.
2. משמנים תבנית אינגליש קייק או תבנית חרס מלבנית בגודל 24 ס"מ על 28 ס"מ.
3. לקערה גדולה מעבירים את הקמח ואת שקית אבקת האפיה ומערבבים בעזרת מזלג או מקצף, במקום לנפות.
4. מוסיפים לקערה את  הביצים ואת כוס שמן הזית ומערבבים.
5. מוסיפים לקערה את כוס היין הלבן, מלח ופלפל שחור גרוס, היין גורם מיד לתסיסה קלה. מערבבים בכף עץ רק עד שנוצרת בלילה חלקה, לא מערבבים יותר מדי.
6. מוסיפים את הזיתים ואת כוסות גבינת הגרוייר ומערבבים רק בכמה תנועות קיפול קצרות.
7. אופים בתנור שחומם מראש כ – 40 דקות עד שהעוגה טופחת ומזהיבה. נועצים קיסם עץ בעוגה אם הוא יוצא יבש העוגה מוכנה.

ואוי, זה יוצא טעים.
אוי. ממש טעים.
בהתחלה ניסיתי להגיד לעצמי שזה לחם שמן זית וזיתים.
אבל אחרי ביס אחד ברור לגמרי שזו עוגה.
עוגת שמן זית.


אז לחיי פרובנס ולחיי הצרפתים הכפריים!
אני מגישה לכם את עוגת שמן הזית מטובלת בהפקת אופנה (כי בכל זאת, בלוג אופנה וזה...) ברוח מטבחים של פרובנס, כפרים עם ארוחות מטורפות, טירות עתיקות במרחבים כפריים, זיתים טריים (אבא, אני מחכה בקוצר רוח לצנצנות מהמסיק האחרון!), שמלות מדהימות וסטייל שגם אם נראה הכי תלוש, אפשר להאמין הכל על הצרפתים! (כן, נו, למרות שההפקה היא בכלל של ווג ניפון, אבל לא ניתפס לקטנות...)
התמונות מכאן

דברים שמצחיקים אותי #2

מסתבר שבחו"ל (וגם קצת בארץ) יש מנהג של "צילומי אירוסין".

הזוג המיועד מפיק הפקת אופנה שכוללת החלפת מלתחות, אקססוריז מתאימים ופוזות של מגזינים למען יראו כולם כמה מאוהבים הם(?) או שהילדים יראו כמה צעירים ויפים היו (?)

בכל אופן.

בעודי משוטטת באחד הבלוגים האהובים עלי כרגע - Green wedding Shoes

(כן, כן... :) )

נתקלתי בהפקת הארוסין הזו.

צחקקתי לעצמי.

אז אותה פיית יער מאורסת לאותו גמד (!) יער

מעניין אם הוא יודע מה מקועקע לו על הזרוע.

או שאולי יש למילה "גמד" איזו משמעות קבליסטית עמוקה ובעלת סגולות ריפוי ומזל שאני לא יודעת עליהן?

במידה וכן, עם צחקוקי הסליחה...

נו, אבל בכל זאת בלוג אופנה וזה, אז שניה של ריכוז אופנתי.

אם כבר העלתי את עניין הקעקועים אי אפשר שלא להזכר בהפקה המדהימה של ווג איטליה מדצמבר 2007.

אני חושבת שזו אחת ההפקות המופלאות של עולם האופנה בשנים האחרונות

המשך חג שמח, סוכה נעימה ומטעמים לרוב

(הכנתי בשבוע שעבר חלות בפעם הראשונה, יצא מהמם, נזלל סופר מהר כשיצא מהתנור עם שמן-זית-בלסמי, עגבניות טריות, גבינת קשקבל, חמאה, ואז לקינוח עם דבש וריבה. מבטיחה לצלם בפעם הבאה... הפעם החזירות גברה עלינו...)

למישהו יש מתכון מעולה לריבה טעימה מחומרים זמינים בעונה הזו?

בלגן מסודר. יש חיה כזו. וקפרזה?

תמיד טענתי שיש בלגן-מסודר

אמא שלי אף פעם לא קיבלה את זה

כשהייתי קטנה היינו בונים סוכה במרפסת

הסכך היה סדין עם עלים מודפים עליו

בשנקר ראיתי באחד הימים מישהי עם שמלה תפורה מאותו הסדין

חייכתי לעצמי.

*רגע של נוסטלגיה

האם זהו גם דינם של העציצים האלה?

מצד שני אולי הם יגרמו למשהי אחרת לחייך לעצמה בעוד הרבה שנים

צמחים עושים לי שמח

הדבר הכי טוב בדירה התלביבית שלנו זו הגינה

משטח ירוק עם לולה הלבנה של השכנים

מידי פעם החתול הג'ינג'י של השכנים מוסיף טאצ' כתום

(אוף שכחתי איך קוראים לו)
עדכון: קוראים לו אלבי (אפשר לנשום לרווחה)

גם הבזיליקום התאושש יפה.

מחכים לעגבניה שתנבוט.

קפרזה הומ-מייד.

יאאאאמי.

  

תמונות מכאן ומכאן

יסלחו לי הקוראים על ההתקמצנות במילים

ימים מלאי טקסטים עוברים עלי

נשאר לי ממש מעט כח למילים, לאותיות, לקישורים.

שנה טובה!

לרגל השנה החדשה, מאחלת לכולכם, וכמובן גם לעצמי, שנה של:
אהבה אין סופית

הצלחות קטנות וכיבושים גדולים

חיוכים מטורפים וצחוק משוחרר

יופי ואסטתיקה

הפתעות מרגשות

תוכניות מרתקות

פייטים ונוצות

צבעים מתנגשים

סערות וריגושים

מנוחה ורגיעה

הגשמה וחלום

ואל תשכחו מידי פעם לנשום עמוק, להרים את הראש, להסתכל לשמים ולחכות לכוכב נופל.

מדפיסים אופנה

כתבה שלי שהתפרסמה במגזין העיצוב של אתר מוזיאון העיצוב חולון:

במהלך שבוע האופנה שהתקיים הקיץ באמסטרדם (14-18/7/10) הציגה מעצבת האופנה ההולנדית איריס ואן הרפן (Iris van Herpen) הצצה אל הקולקציה הבאה שלה שנקראת "קריסטליזציה" (Crystallization). ההשראה לקולקציה מגיעה, לדברי המעצבת, מאותו תהליך טבעי וקסום בו נוזל מתגבש והופך לקריסטלים הנראים כמבנים כמו-אדריכליים.

עוד בהגשת קולקציית הגמר שלה מהאקדמיה הגבוהה לאמנות בארנהם (ArtEZ Art Academy), סומנה ואן הרפן כאחת המעצבות המבטיחות של המחר ולאחר שהתמחתה בבתי האופנה הנחשבים של אלכסנדר מקווין המנוח וויקטור ורולף החליטה לצאת לדרך פרטית שלה. שני בתי אופנה בהם התמחתה דוגלים בחידוש חומרי לצד עיצובי ובקונספטואליות לא מתפשרת, את אלה ניתן לראות בבירור בקולקציות של ואן הרפן לאורך כל הדרך שם היא עושה ניסויים באופן קבוע בחומרים חדשים וגזרות מורכבות ומקומם לא נפקד גם בקולקציה זו. בהצצה לקולקציית הקיץ 2010-11 נראו גם דגמים שעשו שימוש בחומר פלסטי שקוף שדימה מים מתפרצים, ושימוש מורכב בעורות, חיתוכים וגזרות מתוחכמות.

חלק מהקולקציה "קריסטליזציה", אשר תוצג במלואה בחודש הבא בשבוע האופנה בלונדון (הידוע בהיותו אוונגרדי יותר מאחיו הבולטים: ניו יורק, פריז ומילאנו), הוא פרי שיתוף פעולה מרתק בין ואן הרפן, דניאל ווידריג (Daniel Widrig) והחברה הניו יורקית MGX. by Materialise. אלו, שמו לעצמם מטרה ליצור קולקציה של פריטי לבוש בהדפסה תלת ממדית והצליחו ליצור חולצה לאישה ששוברת את הגבולות שבין עיצוב אופנה לעיצוב תעשייתי.

בניגוד לעולם האופנה בו הדפסה תלת ממדית עדיין לא נתפסת כדרך ייצור לגיטימית לפריטי לבוש, טכניקת הדפסה זו נפוצה ומקובלת מאוד בעולם העיצוב התעשייתי, עיצוב המוצר והאדריכלות. עובדה זו אתגרה את המעצבים אשר עיצבו ויצרו חולצה שבנויה מצורות החוזרות על עצמן בגדלים וצפיפויות שונות בכדי ליצור דגם יחיד שעוטף את גוף הלובשת, נח על כתפיה ומשאיר את הגב חשוף לגמרי.

אם זהו תחילתו של רומן חדש בין עולם האופנה לבין עולם העיצוב התעשייתי רק הזמן יגיד, בינתיים אנחנו יכולים לומר לכם שמדובר באחת מהמעצבות המרתקות שפועלות כיום, וממליצים לכם בחום לשמור את היד על הדופק ולהציץ בבוא העת על הקולקציה השלמה שלה שתראה אור בשבוע העיצוב בלונדון בספטמבר הקרוב.

All Photos are courtesy of MGX by Materialise

Holy shit! no lie, I almost got up and applauded

בשבוע שעבר קיבלתי לינק-בוקר מדמות אהובה.
לינק-בוקר זה אחד הדברים הכי כיפיים.
מעין שריקת פתיחה ליום החדש.
הוא גם איכשהוא תמיד מכתיב את היום.
אם זה לינק רע, אז היום כבר מחורבן, ואם זה לינק טוב, סביר להניח שבשארית היום יהיה לי חיוך על הפרצוף.
זה כמו ביצת הפתעה, רק בלי השוקולד. וגם אי אפשר לשים אותה על המדף עם יתר ההפתעות (שריטה פרטית של האהוב ושלי), וגם לא מרכיבים אותה. טוב, נו, לא בדיוק ביצת הפתעה, אבל הבנתם את הנקודה שלי...

אז הנה הוא, הלינק בוקר ההו-כה-מוצלח שקיבלתי:

ואם לצטט את הטוקבקיסט 74brooklynboi:
"Holy shit, no lie, I almost got up and applauded"

בתרגום חופשי:
"לכל הרוחות, אני לא משקר כשאני אומר שכמעט קמתי ומחאתי כפיים"

אז כמובן שלא יכלתי להתאפק (בכל זאת בלוג אופנה וזה...) וישר אמרתי לעצמי "את חייבת לשים אותה!":

שרה ג'סיקה פרקר, ווג אמריקה, מאי 2010, בכובע של דיור. מכאן

ומשם התגלגלתי אליה:

קייט מוס הכי קולית שיש. מכאן

ואם בבריטים עסקינן, הנה ישירות מהארכיון המדהים של ה-V&A:

ג'וזפין בייקר, 1933, חצי יהודיה, חצי שחורה, בדרנית, זמרת, סופרסטאר, פעילת זכויות האזרח בארה"ב, סמל המאבק, מוזה ונוטפת שיק. מכאן. 

 ואם אנחנו כבר במוזיקה, לא נשכח את מדונה,  האולסונית, סלאש האגדי, מייקל ג'קסון,  וכמובן, הדילן. בוב דילן:

בוב דלין, בכובע נחשק, באוטו נחשק, עם קול נחשק. מכאן

והאחת והיחידה שתחתום לי את הפוסט, מרלן דיטריך. היישר מפנטאון הקלאסיקות.

מכאן

ובכל זאת, למרות שאמרתי שזה הסוף, אם היה לכם איזה ספק קל בקשר להיותו של כובע המגבעת פריט אופנתי וחם, קבלו את חדר הישיבות המשופץ והחדש במטה האופנה של רשת נט-א-פורטר:

מכאן

נמשים

תמיד רציתי נמשים

הם תמיד נראו לי כמו כוכבים קטנים על הפנים

כאילו פיזרו קינמון שיהיה יותר טעים

אני חושבת שזה כמו תלתלים

למי שיש אותם לא רוצה אותם

ולמי שאין אותם, הם נראים מתוקים כמו סוכריות צבעוניות לילדים

התמונות מכאן, מכאן, מכאן, עוד כמה לינקים שלצערי איבדתי את מקורם...

רגעים של שלווה

עובדת הבוקר מהבית, השמלה מהחתונה של אתמול מתייבשת מול השמש.

ליד הלואיזה

מעל הלוונדר

דברים שמצחיקים אותי

ההלכה - *Hahalaha
 

*נצפה על שלט ליד העליה לשלום. מיותר לציין שאח"כ ראיתי עוד מגוון צורות איות אחרות לאותה מילה.

הטריגר. או. תודה לך אורן ברזילי.

וואו.


הרבה זמן לא כתבתי פה.
המון זמן.
מסתבר שמפברואר.
חצי שנה...
שישה חודשים שלמים.
אני תכף חוגגת יומולדת נוסף.
חברים יקרים לליבי התחתנו.
חברה יקרה לליבי ילדה.
בת.
ואני כאן.
אחרי יותר מידי זמן?
לא בטוח.
שאלו אותי למה הפסקתי לכתוב, שאלו אותי מתי אחזור
והנה. חזרתי.
הפסקתי כי מצאתי עבודה מדהימה שמאתגרת אותי.
שגורמת לי להפעיל את התאים האפורים, שכבר מזמן לא אפורים, שגורמת לי ללמוד, שגורמת לי לשמוח.
ידעתי שיבוא יום ואחזור לכתוב.
אבל ממקום אחר.
מהו המקום הזה?
אני עדיין לא יודעת...
מה אני אכתוב פה?
גם שאלה טובה
אני מניחה שהכל יבוא באיזו טבעיות חדשה לאט לאט


ובנתיים.
הבלוג הזה הביא לי איתו דברים מדהימים.
מבחינה אישית, מבחינה מקצועית ובאופן כללי.
השבוע חוויתי בזכותו עוד חוויה מדהימה. חוויה מדהימה שגרמה לי לרצות לכתוב שוב.
ביום שני הוזמנתי להופעה של אורן ברזילי. הסולן של "מופע הארנבות...".
הופעה בייתית בסלון שלו.
בסלון של הבית שלו.
באמת הבית שלו. איפה שהוא גר וישן ואוכל.
כשהגענו הוא פתח את הדלת ובבישנות שאל אם אנחנו רוצים לשתות משהו. ולמרות שהיה יין על השולחן הוא שאל אם בא לנו מיץ פטל.
צנום, חיוך ביישן, לבוש שחור.
הוא עמד מולי ככה, הוא שבגללו בכיתה ח' עמדתי ובשירת מורל בקורס מדריכים עמדתי ושרתי מול כולם את "בשמלה אדומה". פתאום מולי. נגיש.
מוזר.
לקחנו כוס מים והתיישבנו בסלון.
והיה קצת מוזר. לשבת בסלון של מישהו מפורסם.
ואני לא אחת שמתרגשת ממפורסמים. אבל אף פעם לא הייתי בבית של מישהו.
ובספריה שלו יש את "הבושם" שהוא אחד הספרים האהובים עלי.
וברקע מוזיקה צרפתית.
והוא עולה לשיר.
לשיר את הסיפור שלו. הקשה. הלא פשוט לשמיעה.
והוא מתרגש.
פותח מחברת עטופה, ומקריא.
מקריא קצת מהר מידי והיד קצת רועדת.
כי הוא פחות טוב בלדבר.
והוא הרבה יותר טוב בלשיר.
ומהרגע שהוא התחיל לשיר, לא היה צריך יותר.
והוא לבד
בלי קשר לקספרים, בלי קשר למי שהוא איתם
הוא שלנו, של עשרים אנשים שהוא לא מכיר שיושבים בסלון שלו בבית שלו ורואים אותו מטפטף טיפות זיעה שברור לך שבכל אחת מהן מתחבא איזה רגש.
פחד, התרגשות, אהבה, תסכול, צחוק, עצב.
והשירה, באנגלית, והסגנון מזכיר פאבים אפלוליים. מזכיר לונדון. (כי שם גרתי, ובניו יורק אפילו לא יצא לי לבקר...). מזכיר משהו אחר. ולא הצלחתי להפסיק לחשוב.
והמחשבות רצות וקופצות. כמעט כמו הרקע שאורן הרכיב בעצמו למופע, חלקיקי תמונות קרעי פנים.
והיו שם מרלין מונרו והייתה שם איטליה והיה שם שעון שהראה עשר וחצי, או אולי אחת עשה וחצי. והוא היה פעמיים.
ונסחפים. לאינטימיות. לשירה. לרגש. לסיפור. למוזיקה.
הוא מתחיל להופיע גם בסוזן דלאל. אומר שהמופע לא מאבד מהאינטימיות שלו. מהיחודיות שלו.
בת שבע משתמשת בשיר שלו במופע האחרון.
לא יצא לי לראות כי נגמרו הכרטיסים הטובים.
טוב.
בקרוב.


שלכם.
מקווה שחזרתי עכשיו ושלא אעדר כל כך הרבה זמן...
טל


*מחכה לי מתכון של עוגת בננה שקיבלתי מנפש וירטואלית מרתקת שעדין לא ניסיתי.
אעדכן.

McQueen

Spring-Summer 2005 . שנה ב' בשנקר. "Its Only a Game" החלק הראשון של התצוגה. התצוגה כולה בסטילס. יש דברים שיש להם ערך סנטימנטלי. שמחזירים אותך אחורה. שמחזירים לך תחושות. דמעה. אלכסנדר של השנה האחרונה.

אני פה, אני פה!

יש דברים שאי אפשר להתעלם מהם. זה אחד מהם. בזמן האחרון אין לי כל כך זמן, בין הנסיעות הלא נגמרות, העבודה החדשה והנסיון להחזיק ולטפח מינימום של חיי חברה לצד חיי האהבה גרמו לי לזנוח קצת את הבלוג הקטן שלי... אבל כשראיתי את המודעה הזו, אמרתי לעצמי שאין צ'אנס שאני שומרת את זה לעצמי. זה פשוט מבדח מידי. סוכנות פרסום קוראנית החליטה לעשות הומאז' לארמאני ודיוויד בקהאם בפרסומת התחתונים שעוררה מהומה (אם בגלל הגוף, השיער או ה"החבילה"...) ולפרסם תחתוני חיתול לתינוקות. מה שבקהאם יכול גם הוא יכול. אין ספק שבימים טרופים אלו, כשעולמי הקטן מתהפך ב 180 מעלות לערך, וכל מה שהיה קבוע ויציב משתנה מתהפך ומתערער הדבר היחיד שנותר לי להאחז בו זה הומור. וכשפתחתי את המייל שלי וראיתי את זה, חייכתי, צחקתי והשתעשעתי. מקווה שגם אתם!

אגב, בלי קשר, התמזל מזלי ונכחתי בכנס לכבוד רון ארד לרגל חנוכת הבניין החדש של מוזיאון העיצוב בחולון, בכנס השתתפו והרצו מעצבים מכל העולם. כשיצאתי מהכנס לצד חיוך ענק של יום מדהים, מעשיר ומעורר השראה אמרתי לעצמי, שאולי ישראל היא מדינה קטנה, קשה, חמה ומלאת מלחמות, אבל דברים מדהימים קורים פה. אנחנו חלק מעולם העיצוב העולמי. חלק מהסצנה הגדולה. ומעריכים אותנו מאוד על כך. הבניין של המוזיאון שגם הוא היה סוג של צ'אנס, מדהים ביופיו. יש בו משהו ממש פיוטי. יש שם הרגשה של התעוררות, של התחדשות של גדילה. אני עדיין מרוגשת מכל מה שחוויתי. לא בדיוק יודעת איך לשים את זה במילים...

i always feel like somebody's watching me

כמה פעמים הרגשתם שמישהו מסתכל עליכם?

How many times did you feel that somebody is watching you?

בסטודיו העיצוב ווקמדיה לקחו את זה צעד אחד (או בעצם, אולי אפילו כמה צעדים, ואם אפשר לרוץ אותם...) קדימה.

בעבודה שהוזמנה על ידי חברת הנדל"ן Sun Hung Kai, יצרו חברי הסטודיו מיצג אשר מוצג בכיכר גדולה בהונג קונג, המבוסס על הטכנולוגיה הסינית של ציור הפוך בתוך כדור זכוכית (או קריסטל) שקוף, אותם מאירים מבפנים...

כשהייתי בטיול הגדול לדרום אמריקה,

הגענו לג'ונגלים של בוליביה.

שם, שטנו על הפאמפס (השורץ תנינים) במשך כמה ימים עם מדריך מקומי.

באחד הלילות הוא לקח אותנו לסיור לילי והסביר לנו שבלילה ניתן לדעת את בגרות התנין לפי החזר האור של עיניו.

שטנו בחושך מצריים, כשרק הפנס של המדריך מאיר מצד לצד.

רואים עיניים מתוך השחור של המים.

ככל שהעיניים יותר אדומות התנין יותר בוגר.

ככל שהן יותר צהובות, הוא יותר צעיר.

העבודה הוזמנה והוצגה קודם בלונדון ב- 2007, והאירה את חודשי החורף החשוכים בעיר. בבירה הבריטית בחרו דווקא לתלות את אותן עיניים על העצים.

לא מצליחה להחליט מה מטריד יותר...

אח"כ הוצגה ביריד העיצוב העולמי

100% Design Shanghai

אין ספק שבלילה זה הרבה יותר מרשים...

מצאתי הקלטה בהופעה של ברוס ספרינסטין וסטינג מ- 88'. הייתי אז בת 5.

אני חושקת בחולצה של סטינג.

היה לו אז שיער.

* בוב דילן מגיע לארץ (!!) נועם אתה חוזר בזמן הנכון!!

Imagine. דמייני.

דמייני לעצמך שאת המוזה והמודל של ציירים רבים, בינהם בולדיני. דמייני לעצמך שאת לבושה בבגדיהם של פורצ'וני ופוארה. דמייני שאת עורכת מסיבות מפוארות. מארחת את השמנא והסלתא של התקופה. דמייני שאת אוחזת בצ'יטה כחיית מחמד. שטה איתה על הגונדולה שלך בונציה. כן, כן, עם צ'יטת המחמד שלך. דמייני שאת עוזרת לאמנים צעירים בתחילת דרכם. נגיד. רובינשטיין. ארתור רובינשטיין. דמייני שאת אחת מהיורשות העשירות ביותר באיטליה בתחילת המאה ה-20. דמייני שאת מגיעה לאירועי ציד שועלים, מסיבות מפוארות ומירוצי סוסים עם המאהב שלך (ואת נשואה עם ילדה). דמייני שאת מחזיקה כלבי ציד מעוטרים בקולרים עם אבנים טובות. דמייני שאת אחת הדמויות המוקצנות של זמנך. דמייני שאת הולכת עם הגלימה שלך ולא לובשת דבר מתחת. דמייני שאת אחת הדמויות שנחשבו בחברה האיטלקית לאניגמתיות ובלתי מוסריות בעליל. דמייני שעצמך, שכל כך השפעת שעשורים אחרי מותך, ג'ון גליאנו עושה קולקציה בהשראתך. עכשיו תני לעצמך שם. מרצ'סה קאסאטי. טילדה סווינטון, אחת האניגמות של ימינו בהפקת אופנה מדהימה ומרגשת בהשראתה של קאסאטי ל- Acne Paper.

Imagine that you are the muse and model of many painters such as Boldini.

Imagine that you are wearing designers clothes by Fortuny and Poiret.

Imagine yourself throwing extravagant parties.

Entertaining the top society of your time.

Imagine that your pet is a cheetah.

And you are traveling with your cheetah on your Gondola down the Venice canals.

Imagine that you are helping young artists and musicians.

Such as, lets say, Rubinstein. Arthur Rubinstein.

Imagine that you are one of the wealthiest heiresses in early 20th century Italy.

Imagine that you attend fox hunts, races and parties with your lover (although married with a child)

Imagine you hold greyhound dogs in jeweled leashes.

Imagine that you are one of the eccentric characters of your time.

Imagine being naked under you cloak.

Imagine that you are an immoral enigma to society.

Imagine that decades after your death, John Galliano is making a tribute collection to you.

now give yourself a name.

Marchesa Casati.

Tilda Swinton, enigma herself, in an editorial for Acne Paper.

ובנימה קצת מציאותית

התחלתי עבודה חדשה.

עבודה חדשה מרגשת ומעניינת.

יש לי המון ללמוד, המון לדעת, המון לעשות.

אי לכך, תדירות הפוסטים שלי יתמעטו בתקופה הקרובה (כמושאני מניחה ששמתם לב...), אבל אני לא עוזבת, ולא נוטשת.

תמיד אתכם (גם אם לא כל כמה ימים),

שלכם,

טל

Back to reality

I just started a new job.

A new, exiting and interesting job.

I have so much to learn, know and do,

As a result of this wonderful, yet time consuming situation,

I am sorry to say that what will probably happen in the near future is that the frequency of my posts will decrease a bit.

But i'm here.

Although not every two days or so, but still here.

Yours,

Tal.

בוקר טוב עולם

טוב.

הכל התחיל כאן:

.well

.it all started here

זה חלון הראווה של "Repetto" בפריז.

שמעבר לבגדי וציוד ריקוד, יש להם נעליים שידועות בנוחות שלהן בכל העולם.

מאז ומתמיד אהבתי בלט.

אני בטוחה שיש לזה קשר הדוק לזה שגדלתי כמעט ורק עם מוסיקה קלאסית בבית.

ובתור ילדות.

כשההורים שלי היו לוקחים אותנו לקונצרטים, בדרך כלל היינו נרדמות.

מצד שני.

בלט.

אין ספק שלבלט יש חלק לא קטן בזכרונות הילדות הטובים שלי.

המוסיקה, הצבעים, התפאורה, התנועה, הקפיצות וכמות הטול הורוד והלבן שיש שם.

מספיקה למלא ילדה קטנה בכמות לא הגיונית של פנטזיות עד הפעם הבאה.

אגם הברבורים היה תמיד הבלט המועדף עלי.

אני לא בטוחה שהוא אי פעם ימאס עלי.

הוא השיא של כל האגדות.

של כל הפנטזיות.

והכל בתוך ענן של טוטו-אים.

מתוך אגם הברבורים המקורי, בביצוע של הבולשוי:

The window display above, is the curent visual merchandising of "repetto" store in Paris

Although it is a shop that professionalize in dance clothes and accessories, "repetto" is also known for it's comfort yet feminine and amazing shoes.

I always liked ballet.

I guess it has something to do with the fact that as a child i was raised at a home were classic music was the main tune.

Contrary to the times that as kids my sister and me were taken to classical music concerts,

at the ballet we never fell asleep...

the music, the colors, the movement, the set and the amount of pink and white tulle at the scene.

no wonder some of my best childhood memories contain the ballet.

Swan lake was always my favorite.

its the ultimate of all fairy tails.

its the greatest of all fantasy.

all wrapped up in tulle.

lots and lots of tulle.

from the original Swan Lake ballet preformed by the Bolshoi:

זמן עבר.

שנים חלפו.

האהבה לבלט לא חלפה.

האהבה לאגם הברבורים לא השתנתה.

מצד שני, אגם הברבורים דווקא קצת כן.

בשנת 95' יצר הכראוגרף הבריטי מת'יו בורן (Matthew Bourne) גרסה משלו לצלילים של צ'יקובסקי.

מושפע מהריקוד המודרני אבל מחויב לקלאסיקה, יצר מת'יו גרסה משלו לבלט אשר מבוססת על הסיפור המקורי, אך לוקחת אותו הרחק.

סיפרורו של מת'יו, בקצרה, מתאר את חייו של נסיך עם אמא קרה שלא נותנת לו מספיק אהבה, ועולם המלכות הבריטי, הרשמי, המאופק, חסר הייחודיות והמגביל. הברבור שמופיע בתחילה בחלומו מסמל את החופש והרצון ביכולת לבחירה חופשית. כמובן שמאוחר יותר הוא פוגש את אותו ברבור ומשם ההמשך כולל מוות, טיפול פסיכולוגי, סמים ותהיות לגבי הנטיות המיניות שלו.

הגרסה המלאה של הסיפור + ביקורת על הבלט.

אה.

והברבורים הם גברים.

על התפאורה ועיצוב התלבושות לז ברות'רסטון (Lez Brotherston)

Time flew by.

And my love for ballet didn't fade.

The love for Swan Lake didn't change.

But.

The Swan Lake did change.

a bit.

The year 1995.

Matthew Bourne sets on the stage his version of the famous ballet.

Inspired my modern dance, yet, obligated to the classic music by Tchaikovsky.

created Broune a bit of different Swan Lake.

his version has a new plot, following the old one by outlines only.

His story revolves around a young price with a cold not-too-much-loving queen mother. as he grows up his royal life and obligations start to take over and he pretty much hates it...

the swan that pops up in his dream represents the freedom the prince desires. he later on meets the swan in person, falls in love, there is death, psychotherapy, drugs and sexuality matters...

long version of the story + theater review

oh, and.

the swans are men.

costume and set design by Lez Brotherston.

ואם בפנטזיה עסקינן.

אין כמו טים ווקר.

אין ספק שמספיק דפדוף קל בין דפי הספר שלו להבין שלבחור יש אובססיה קלה עם ברבורים...

לצערי דווקא את התמונה הזו לא מצאתי בספר ולכן אני לא יודעת בדיוק לשייך אותה לשנה/הוצאת ווג.

אני מניחה שזה ווג איטלקי/בריטי.

זה לא מספיק סקסי לצרפתי ויותר מידי אמנותי הומוריסטי לאמריקאי...

And if we are dealing here with fantasy,

who is a better mention than Tim Walker.

there is no doubt the guy likes swans.

likes them very much.

im sorry to say that this specific photo is not in his book that i have.

so i wont be able to detect from which vogue it came from.

my guess will be the British/Italic one.

since this photo shoot isn't "sexy" enough for the French one,

and far too humorist - artistic for the american one...

מתוך ווג איטליה 2008

Vogue Italia 2008

מתוך ווג בריטניה 2004

British Vogue 2004

*לא לשכוח את שמלת הברבור של ביורק בטקס האוסקר ב-2001. כל הביקורות קטלו. אני הייתי מאוהבת.

*Don't forget Bjork's swan dress at the 2001 Oscars. they hated it. i was in love.

ועוד משהו קטן לסיום ממיטב הקלאסיקות הישראליות

אבטיפוס - בוקר טוב עולם.