‏הצגת רשומות עם תוויות שחור לבן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שחור לבן. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 22 באוגוסט 2010

Holy shit! no lie, I almost got up and applauded

בשבוע שעבר קיבלתי לינק-בוקר מדמות אהובה.
לינק-בוקר זה אחד הדברים הכי כיפיים.
מעין שריקת פתיחה ליום החדש.
הוא גם איכשהוא תמיד מכתיב את היום.
אם זה לינק רע, אז היום כבר מחורבן, ואם זה לינק טוב, סביר להניח שבשארית היום יהיה לי חיוך על הפרצוף.
זה כמו ביצת הפתעה, רק בלי השוקולד. וגם אי אפשר לשים אותה על המדף עם יתר ההפתעות (שריטה פרטית של האהוב ושלי), וגם לא מרכיבים אותה. טוב, נו, לא בדיוק ביצת הפתעה, אבל הבנתם את הנקודה שלי...
אז הנה הוא, הלינק בוקר ההו-כה-מוצלח שקיבלתי:


ואם לצטט את הטוקבקיסט 74brooklynboi:
"Holy shit, no lie, I almost got up and applauded"

בתרגום חופשי:
"לכל הרוחות, אני לא משקר כשאני אומר שכמעט קמתי ומחאתי כפיים"

אז כמובן שלא יכלתי להתאפק (בכל זאת בלוג אופנה וזה...) וישר אמרתי לעצמי "את חייבת לשים אותה!":


שרה ג'סיקה פרקר, ווג אמריקה, מאי 2010, בכובע של דיור. מכאן

ומשם התגלגלתי אליה:

קייט מוס הכי קולית שיש. מכאן

ואם בבריטים עסקינן, הנה ישירות מהארכיון המדהים של ה-V&A:

ג'וזפין בייקר, 1933, חצי יהודיה, חצי שחורה, בדרנית, זמרת, סופרסטאר, פעילת זכויות האזרח בארה"ב, סמל המאבק, מוזה ונוטפת שיק. מכאן. 

 ואם אנחנו כבר במוזיקה, לא נשכח את מדונה,  האולסונית, סלאש האגדי, מייקל ג'קסון,  וכמובן, הדילן. בוב דילן:

בוב דלין, בכובע נחשק, באוטו נחשק, עם קול נחשק. מכאן

והאחת והיחידה שתחתום לי את הפוסט, מרלן דיטריך. היישר מפנטאון הקלאסיקות.

ובכל זאת, למרות שאמרתי שזה הסוף, אם היה לכם איזה ספק קל בקשר להיותו של כובע המגבעת פריט אופנתי וחם, קבלו את חדר הישיבות המשופץ והחדש במטה האופנה של רשת נט-א-פורטר:

יום ראשון, 8 בנובמבר 2009

גארת' פיו במחווה לקוסם מארץ אופ

לא מזמן כתבתי על העובדה המצערת שאין לי לפ טופ. שמעו הורי את זעקתי השקטה ובצעד משותף של הזדקקות למכשיר קטן נשי ונח לנסיעות ארוכות (של אמא ושלי) קיבלתי אל חיקי לפני כמה ימים לפ טופ קטן מתוק קליל ושימושי. הידד! תודה אבאמא! אך בכדי שאוכל להתחיל ולשאת עימי את המחשב הקטן והדנדש עלי למצוא לו כיסוי מחשב הולם. לצערי בנתיים נמצא אך ורק כיסוי שחור ולא מעניין במיוחד. תוך שיטוטי למציאת כיסוי הולם לדרישותיי האסטתיות והמעוצבות, הגעתי לאתר של AnOther Magazine, שם מצאתי בחנות המקוונת שלהם, שיתוף פעולה בין גארת' פו (מעצב אופנה עולה בשמי העיצוב של הממלכה המאוחדת, עליו כתבתי בעבר, ודגמים נוספים שלו ניתן למצוא פה או פה ) עם קולט הפריזאית. פו יוצר כיסוי המזוהה עם עיצוביו. הנקיון הגרפי, האסטתיות שבין המפוזר למדויק, המאבק שבין השחור שמסמל את החושך ללבן המסמל את האור גורמים למוצר זה לענות במדויק על הדרישות שלי. הבטנה שרקומה בקווילט כוכבים רק גורמת לכיסוי הזה להיות יותר ויותר נחשק. חבל שהוא גדול מידי (ועולה 456 ש"ח) ללפ טופ הקטן שלי. כל כך חבל...
חברות ישראליות שמעתיקות כל מוצר אפשרי, אנא, עשו וורסיה ישראלית מוצלחת לכיסוי זה ותייצרו אותו לעשרה אינץ'.
תודה מראש!

יום שלישי, 13 באוקטובר 2009

דיונים על אומנות עיצוב וניגודים

מרכוס טרמונטו (Marcus Tremonto), הוא אחד מאותם יוצרים שנעים על הגבול שבין אמן ופסל לבין מעצב תעשייתי.
אין ספק שהוא מעצב-אמן. (וגם בעל חוש הומור לא קטן. נקודת בונוס רצינית)
מרכוס, בן לאב צייר, התחיל את קריירת היצירה שלו במקום שונה לחלוטין מרוב האמנים והמעצבים.
הוא בעל תואר במתמטיקה אנליטית.
וגם פיזיקה מכאנית.
הוא עבד בתור מהנדס.
בשלב הזה הוא החליט ללמוד אומנות וכיום הוא מחזיק באוסף התארים שלו, לצד התארים הריאליים, גם תואר באומנות.
הוא החל ליצור ולפסל אך מהר מאוד השתעמם מצורות וחומרי הפיסול הקונבנציונליים.
הרקע המדעי שלו הוביל אותו להתעניין ולפסל בחומרים המתקדמים טכנולוגית ותורמים לו פונקציונלית.
טרמונטו, היוצר בדירת סטודיו קטנה בניו יורק בעלת מעט מאוד חלונות, החל להתעניין ולהתנסות בחומרים המפיצים אור.
בנוסף להתנסות החומרית שלו, ובגלל החלל הקטן של הסטודיו שלו, ניסה טרמונטו ליצור אשליה של מרחב ותאורה, אותם אלמנטים שהיו כה חסרים לו במרחב האישי שלו.
כך הוא יצר סדרת עבודות מניאון ופרספקס.
התוצאה (בצילומים מעל), פיסול חצי גוף תאורה (בעיצוב ישן ומסורתי) העשוי גופי תאורה אחרים (חדשניים ומודרניים טכנולוגית) והנחתם על גבי פרספקס. ההשתקפות של חצי שנדלייר על הפרספקס יוצרת שנדלייר שלם, אשר באופן אוטומטי גם יוצר עומק בעבודה ואשליה של מרחב גדול יותר. משחקי הניגודים המתקבלים מיצירה זו מהווים את השיח האומנותי סביבה. (חצי-שלם, אמיתי-אשליה, ישן-חדש, מסורתי-מודרני וכו'...)
לאחר שיצר את סדרת העבודות הנ"ל, המשיך מרכוס לחקור את נושא התאורה והטכנולוגיה.
את העבודות הבאות יצר בעזרת טכנולוגיית "דפי אור".
כמו שציינתי בתחילת הפוסט, למרכוס שלנו יש חוש הומור מפותח.
הוא ממשיך את קו יצירת האור המסורתי מטכנולוגיות חדשות ולוקח אותו צעד אחד קדימה.
הוא יוצר ומפסל נורת חשמל מאותם דפי אור.
לנורה הזו, הוא מגדיל לעשות ואף נותן לה צורה מפוקסלת. אולי להראות לנו עד כמה נורה היא דבר מיושן.
מיושן כל כך שאם הייתה לה מקבילה ממוחשבת היא הייתה כל כך מפגרת טכנולוגית עד שלא היה ניתן לראותה במצב רגיל אלא בפיקסלים. גדולים ומיושנים. כמעט כמו ב"דיגר".
הפרופורציות של הנורה הזו מדהימות אותי.
כשראיתי את עבודת הנורה הזו לראשונה חשבתי שהוא יצר אותה בגודל 1:1, לנורה רגילה.
אך הוא בוחר להגדיל אותה ולתת לה עוד אלמנט עיצובי המכניס אותה אל תוך דיון האמיתי/ממוחשב, אשליה/מציאות, ישן/חדש שהוא כל כך אוהב לעורר.
עבודה נוספת שלו על אותם "דפי אור".
גם כאן, הוא ממשיך את צורת הנורה, אבל מעניק לה תחכום. מוציא אותה מהדו מימד שהיא הייתה בו עד עכשיו (בעבודותיו), מוציא אותה מהמסורתיות ומהעיצוב הישן נושן שלה ומעניק לה מודרניות, מינימליזם, ועיצוב חדש ומעורר השראה.
יצירה נוספת בסידרה זו היא גוף התאורה הבא:
כאן נכנס אל דיון הניגודים גם החושך/אור, פונקציונליות/קישוטיות, שחור/לבן.
אין ספק שכמות הניגודים שמצויה בעבודותיו יכולה לעורר דיונים ארוכים על משמעות העבודות, על הביקורת שהן מטיחות בחברה, על הפן האסתטי כנגד הפן הפונקציונלי (לגמרי לא סותר אצלו!!) ועוד ועוד.
אבל לפעמים אני פשוט אוהבת לראות דברים שמעוררים בי השראה. בלי להתווכח. בלי לעורר דיון מעמיק מידי (חוץ מאשר עם עצמי, אבל זה לגיטימי). בלי לטחון אותם. פשוט לנסות ולהשאיר אותם כמה שיותר טהורים. תמימים. יפים. מעוררי חיוך. אסתטיים. מעוצבים. יצירות שגורמות לי להעריך את האמן אפילו מבלי לדעת עליו כלום.
יצירות כמו אלו. התמונות לקוחות מכאן ומכאן.