יום ראשון, 4 באוקטובר 2009

מדריך הטיולים של גארת' פו

גארת' פו (Gareth Pugh) וריק אוונס (Rick Owens). אין ספק שאביו הרוחני של גארת' פו הוא ריק אוונס. ככה חשבתי להתחיל את הפוסט של היום. משפט הפתיחה היה מתוכנן כבר כמה שעות, מחכה להפוך למילים כתובות. לא ידעתי כמה צדקתי. גארת' פו נכנס אל חיי מן הכלום. רגע אחד חיי התנהלו על מי מנוחות ורגע אחר כך נכנס אליהם פו, בלי אזהרה, בלי להתכונן. פתאום. הוא פשוט היה שם. כל קולקציה שלו מופרכת ותיאטרלית יותר מהקודמת. פו הוא מהמעצבים שיהיו במרכז הדיון על מהות הבגדים המפוסלים וה"בלתי לבישים" בתצוגות. מאלו שעושים בגדים בשביל האומנות. והאומנות שלהם קודרת ואפלה. אף פעם לא קראתי את הביוגרפיה של פו. עד עכשיו הנוכחות של הבגדים שלו תמיד הספיקה לי וגרמה לי להרהר כל כך הרבה ולהתדיין עם עצמי כל כך שזה פשוט לא היה נראה חשוב. עד עכשיו. הקולקציה הנוכחית של פו, לאביב קיץ 2010, חורפית. אין בה דבר ולו דבר המתקשר לתקופה בה השמש זורחת, הציפורים מצייצות והשמש מציצה. (אולי בגלל שהוא מגיע מלונדון?) בקולקציה הזו, אי אפשר שלא להבחין מיד עם עלית הדגם הראשון בדמיון לקולקציות של אוונס. ולכן, היום, כשבניתי לעצמי בראש את הפוסט הזה והחלטתי להראות את ההקבלה בין הקולקציות של המעצבים, סוף סוף קראתי לראשונה את הביוגרפיה של אותו עלם צעיר (יליד 81' בלבד! כלומר בן 28 סך הכל...). הסתבר לי שקוי הדמיון בין המעצבים לא רק נראים בדמיוני. ב- 2003, התמחה פו בסטודיו העיצוב של אוונס. כן. זה לחלוטין סוגר לי את הפינה פה (פו?). ריק אוונס אינו רק האב הרוחני של פו. מסתבר שהוא ממש מדריך הטיולים שלו. לוקח אותו למחוזות האופל והביזאר שרק אוונס יודע ומכיר. אבל לפו עוד נכונה דרך ארוכה. אמנם הוא מצטרף לשורה ארוכה של מעצבים בריטים אשר רואים באופנה אומנות וסוג של הצגה (אלכסנדר מקווין, ויויאן ווסטווד וכמובן ג'ון גליאנו), אך דרכו רק בתחילתה וישנה עליו עוד את חובת ההוכחה. נכון, עיצוביו מזכירים את עיצוביו של אוונס, אבל בעוד פו הצעיר עדין מבשיל, עיצוביו הם בוסר. אלו פירות שברור לכולם שיגדלו ויהיו למתוקים ביותר, אך צריך לתת להם לגדול בשקט. פו עדין בשלב הנסיוני שלו. אמנם הקולקציה האחרונה שלו התבגרה קצת והציגה גזרות קצת פחות תיאטרליות, אבל סך הכל הוא עדין צעיר. הוא מנסה להרשים, הגזרות המסובכות יתר על המידה, לעיתים מקשות לראות את היופי והעדינות בבגד שלפעמים נראה ככבד ואפילו קצת מפחיד. הוא מנסה להרשים בכח את הצופה. לגרום לו לזעזוע, לתדהמה. אבל הוא עדין עושה זאת בצורה הסטודנטיאלית של התהליך. בעוד לאוונס האפל והקודר יש תחכום מעודן בבגדיו, הם נשיים מאוד ולבישים מאוד, אבל עם זאת אוונגרדיים ונועזים. בגדיו מטפסים כמו צמח מטפס שקט במעלה סולם הגזרות, רגע אחד הוא שקט וקטן, אבל ברגע אחר כך הוא משתלט על כל הקיר בעליו העדינים. לא ניתן להתעלם מנוכחותו ומרדנותו העוצמתית, אך עם זאת היא שקטה. השימוש המופלא שלו בעור ובגזרות מחויטות מעורר הערצה. (אם מעניין אתכם עוד קצת על אוונס,התפרסמה עליו כתבה מקיפה במוסף סוף השבוע של עיתון "הארץ", ניתן לקרוא אותה כאן.) כל התמונות של דגמיו של פו לקוחות מהקולקציה האחרונה שלו, קולקצית אביב קיץ 2010:
אוונס - חורף 2009 (ימין), פו (שמאל) - עכשיו: אביב קיץ 2010.
ניתן לראות כאן בבירור את השימוש של אוונס בטקסטורות גאומטריות, החתיכה הנהדרת של הבד, חיבור הפאנלים בצורה כה מדויקת, בתפירה כל כך זהירה, גורמים לז'קט הרטן בעל הרוכסן המפוסל והלא מתנצל להיות פריט נחשק בכל קנה מידה אפשרי.
פו משתמש בטקסוטרה הגיאומטרית ויוצר בד. אם בקולקצית חורף 2008 שלו הוא יצר מצורות גיאומטריות אלו סוג של בד "קווילט", הפעם הוא בונה מהדוגמא הזו בד מודפס.
אוונס - חורף 2008 (ימין), פו (שמאל)
ניתן לראות בבירור דמיון מפליא בין שני דגמים אלו, החל מהז'קט החתוך בחלקו הקדמי, אך ממשיך לגזרת פעמון בצדדים, דרך השימוש בנעליים עם שריכה מאסיבית, אפילו השיער של הדוגמניות סתור על גבי הפנים והעיניים. באופן כללי הצללית של שניהם היא אותה צללית.
אותה צללית שאני מכירה מסרט הפולחן "העורב".
ואם בעורבים עסקינן.
הקולקציה האחורנה של פו, ללא ספק לקחת השראה מהם.
לא רק ברמת הצללית, אלא גם ברמה המילולית יותר. נוצות תפסו את מקומן בקולקציה, ופו נעזר רבות בסטיילינג.
שימו לב (טוב, קצת קשה לפספס), לכובע המקור.
כן. זה עורב. כן. לו מקור.
בעוד אצל אוונס: תמונות אלו לקוחות מתוך קולקצית קיץ 2010 שלו.
אוונס משתמש במוטיבי העורב בתחכום.
אם פו שם אותם שם, ישר, על הראש, שימו לב!
אוונס עושה שימוש בגזרות להעביר את המסר שלו.
אי אפשר שלא לזהות את צורת המקור בדגמיו.
עשוי ללא חת, שם. דוקר ומאיים.
אבל לביש, אוונגרדי ונכון.
כל כך נכון. השימוש בנוצות אצל אוונס (ימין), הוא השימוש באפקט שלהן בלבד. הוא מדמה את הנוצות בעזרת בד. גורם לו להיות חלק מהמערכת, חלק מבגד.
גורם לו להיות חלק מהתזוזה של הדוגמנית, חלק אינטגראלי ממנה. בעוד אצל פו, הנוצות נותרות כקישוט בלבד ולא לוקחות כמעט (למעט בשמלה אחת על גבי קו המחשוף, הקצת צפוי יש לומר) חלק ממשי בקולקציה ובבגדים ממש. אוונס - קיץ 2008 (ימין), פו (שמאל) צמד התמונות האחרון שלי מדגים את השימוש של שנהם בפסים. בעוד אוונס (ימין) משחק עם הפסים שלו, גורר אותם למחוזות של פסיכדליה קלה מעורבת באופ-ארט, פו יוצר שמלת פסים, די קלאסית, די שמרנית, קצת מורטישיה אדמס בפסים. נכון, היא מאוד יפה, אבל אין לה את האגד' הזה, שהסטיילינג נותן לה. אין ספק שזו אחת הדוגמאות המצוינות לאפקט של סטיילינג טוב. שהרי ללא אוזני הנוצות והאיפור הגוויתי, הייתה נותרת לנו שמלה מאוד בסיסית (לא שהייתי מתנגדת להיות בעליה הגאים, חלילה), אך בעזרתו האדיבה של מסייה סטיילינג נוצר לנו כאן מראה קצת אוונגרד. אותו קמצוץ של טירוף שחסר בבגד עצמו, מוסיף האבזור. אני בטוחה שנכונות לנו עוד שנים של צפיה. צפיה במעצב המתבגר ולאט לאט מוצא את דרכו ואת שפתו. כרגע אין ספק שהוא עדין מעצב תחת השפעתו של אוונס, גם אם הוא בוחר לדבר ב"פו-אית", עדיין תרגום הסרט הוא ב"אוונס-ית". אני מקווה בעוד כמה שנים נוכל לאסוף תמונות מכל הקולקציות ולראות את פלא ההתבגרות של המעצב. יש הטוענים שעם ההתבגרות מאבדים מעצבים רבים את הרוח המתפרעת והבועטת, אבל לדעתי עיצוב טוב נמדד בפרטים הקטנים, בגזרות המדויקות ששמות כל קו במקומו ולאו דווקא בריבוי הקוים שנחשבים משום מה ל"התפרעות". אני מאמינה שתהליך ההתבגרות והבשלות מגיע למצב הכי מעניין שלו כשמעצב מתחיל לנסות לאתגר את עצמו בעיצוביו במקום את הקהל שלו.

5 תגובות:

the purple toe אמר/ה...

לא מזכיר לך קצת גיבורי על?
ואני לגמרי רואה אותך חורכת את מדרכות בית הכרם עם הגלימה האפורה.
יו גו גירלי!

לובה אמר/ה...

וואו, הרשמת אותי עם הסיקור המעולה.
אהבתי את שתי הקולקציות, את של פיו אפילו יותר. אם כבר הוא הולך על התיאטרליות אז שילך איתה עד הסוף.
אין לי ספק שהוא רק ילך ויתפתח מעכשיו והלאה.

Noa אמר/ה...

מאוד מעניין!!

האמת ששניהם קוטלגו אצלי בראש כמשעצבים באותו סגנון קודר, אבל ממש לא ידעתי את כך הפרטים!

kiki אמר/ה...

למדנו משהו, תודה, עדיין הרב עולה על תלמידו אך נראה שיש תקווה

Shusha אמר/ה...

אני חייבת לציין שראיתי את התצוגה הנ"ל ופשוט "נתקעתי". לא יכולתי לזוז מהמסך מרוב שאהבתי פשוט כל בגד ובגד. קשה לי למצוא תצוגות שלמות אהובות.
גם את ויואן אסטווד אהבתי, אפילו שחצי מהבגדים שהיא מעצבת לא לבישים בעליל, מכוערים והדוגמניות שלה שוקלות כמו רבע עוף.
מעניין לדעת על אוונס... תודה