יום חמישי, 28 באוקטובר 2010

החיים בירוק

זו לא פעם ראשונה שאני מדברת על אהבתי לירוק.
כבר סיפרתי לכם שזה הפלוס הכי גדול של הדירה המרכזניקית שלנו
(טוב, אז לא רק. גם העובדה שכל החברים כאן לא מזיקה...)
גינת העציצים שלנו גדלה ומתפתחת.
את שתיל העגבניות (שכבר חלפה במוחי מחשבה למכור אותו בעבור מטיל זהב) קשרנו לסורגים בסרט אדום מקסים.
הלואיזה מתרבה מעצמה והטימין מוצא את עצמו בכל סלט.
אבל בכל זאת, מקומה של האופנה לא נפקד בכל החקלאיות האורבנית הזו...
אז הנה.
אני פה.
מגננת, מטפחת, מחפשת השראה ואופה.
(לפי הסדר)
בתמונה למטה:
הלק החדש (והעמוק והכהה והמהמם, אוף שיגיע כבר הסתיו) שמעטר את צפורני, מהקולקצייה השוויצית (והחדשה) של OPI
בעל השם הכל כך פואטי:
William tell me about OPI, בינות עלי הכוסברה.
אני כל כך אוהבת שנותנים ללקים שמות שהם מעבר לצבע ובעיקר אם הם לא קשורים לכלום.
(נגיד - חציל מהורהר - זה לא מגניב)


מכאן, אין טבעי יותר מהפקות אופנה והשראה בגוון ירוק.
לא. קרמיט לא מככב אפילו לא באחת.
לא. גם ליידי גאגא עם שמלת הקרמיטים לא נמצאת פה.
בחורף הקודם התחלתי ללכת עם חולצות כפתורים מכופתרות עד הסוף.
תקראו לזה צניעות
תקראו לזה מקום לדמיון
תקראו לזה האמיש
בכל מקרה, לא משנה איך אתם מחליטים לקרוא לזה, זה כאן.

Elaina Musto Emily Gillies by Zac Steinic for Yen Magazine
מתוך הפקה של מגזין ין (Yen), ספטמבר 2010 (מכאן)

חיבתי לטים ווקר גם היא אינה נפקדת מהבלוג שלי.
הדמיון המתפרץ, הגבולות המטושטשים
התיאטרליות והדרמה
הצילום המדהים, הקיטש, הציניות
הכל מתרכז אליו.


קרלי קלוס בתמונה של טים ווקר מתוך ווג-בריטניה אוקטובר 2010 (ההפקה השלמה כאן)

בהפקה קצת יותר מאופקת, גם כאן מצלם ווקר את קרלי קלוס.
חליפת שאנל ירוקה, עם כובע תואם ירוק אף הוא.
נוצת חסה בצידו
לפניה מגדל זרדי-אייפל
וסביבה ראשי חסות ירקרקים.
שם ההפקה: Salad Days
כן. הגיוני.
(שלא תגידו שאין הגיון באופנה)


ווג, נובמבר 2009, (מכאן)

עוד הפקה ירוקה במיוחד שמחזירה אותי כמה שנים אחורה ל-2006
(אז רק הכרתי את האהוב, הייתי בשנה שנייה בשנקר וגרתי במרכז תל אביב עם מ' היקרה שולחת הלינקים)
גם היא מבית ווג.


סטיבן מייזל, 2006, Garden of Delight  (מכאן)

בשלב הזה כל הירוקת בערה בי, הסתכלתי סביב, פתחתי את המקרר, בחנתי את קערת הפירות וראיתי אותו.
האגס.
הייתי חייבת למצוא משהו אגסי להכין.
ויפה שעה אחת קודם.
אז כך קרה ששעה וחצי מאוחר יותר, אחרי קפיצה לסופר למלא את החוסרים הנדרשים,
יצאה לה עוגה חמה ומהבילה מהתנור.


עוגת אגסים ומייפל (המתכון מכאן)
מרכיבים:
לאגסים:
400 גר' אגסים (אני שמה יותר כי אני אוהבת מלא פירות)
20 גר' חמאה
1/2 כפית ג'ינג'ר טחון
קצת קינמון
3 כפות מייפל
לבצק:
150 גר' קמח
50 גר' שקדים טחונים
1 כפית אבקת אפייה
1/2 כפית ג'ינג'ר טחון
1/2 כפית קינמון
100 גר' חמאה בטמפ' החדר
50 גר' סוכר לבן
50 גר' סוכר חום
3 ביצים
1/2 כפית תמצית וניל

לעבודה:
- לקלף את האגסים ולהוציא את הליבה. לחתוך כל אגס ל 6-8 לפי גודל האגס.
- לבשל את האגסים עם כל המצרכים חוץ מהמייפל עד שרכים אבל עדיין שלמים ולא מושי-ים מידי
- אחרי שמגיעים למצב מרוכך אך שלם אופטימלי, להוסיף את המייפל עד לרתיחה ולהוריד מהאש
- לכוון את התנור ל- 180 מעלות ומשמנים את התבנית
- בקערה קטנה: קמח, שקדים טחונים, אבקת אפייה, ג'ינג'ר וקינמון. מערבבים יבשים היטב
- בקערה גדולה: להקציף את החמאה עם הסוכרים עד לאווריריות. להוסיף ביצה אחת (טרופה) ולערבב. להוסיף שליש מהיבשים ולערבב. להוסיף ביצה נוספת וכו'... עד שכל הביצים והמצרכים היבשים מעורבבים יחדיו. אחרי שמעורבבים, להוסיף את תמצית הוניל.
- לשפוך את התערובת לתבנית ולהניח מעל את האגסים שהתקררו בינתיים (אני שמה אותם בשבלול, סטייל עבודת האבטיחים בים המלח של סגלית לנדאו ) אחרי שמונחים יפה, לשפוך את כל הרוטב מייפל ותבלינים שנשאר מעל הכל.
- לאפות 30-40 דקות עד שמזהיב או עד שהקיסם יוצא יבש.

יום שני, 18 באוקטובר 2010

עוגת בננות בניחוח פראדה

מסקנה מחודש האופנה לקיץ 2011 -
יהיה צבעוני.
מאוד.
חוץ מזה?
כולם מדברים על קולקציית הקיץ של פראדה.
זו עם הבננות.
מסתבר שנלך עם הדפסים בולטים, צפופים, צבעוניים, שמחים, פירותיים, קיטש טהור, טראש מתוחכם.
מעניין אם זה יהיה מקרה הסנוניות של מיו-מיו (חברה בת של גברת פראדה) שהשתלטו על העולם (מקרה של קיטש טהור ומתיקות נוראית) או על אטמוספירת הבלוגים בכל אופן...

Prada ss 2011

Prada ss 2011

כל המולת הבננות הזו הזכירה לי יצירת בננה איקונית-תרבותית-אמנותית-פופית אחרת.
והשם, שגור בפי כל.
וורהול.
אנדי וורהול.
ב-1967 עיצב וורהול עטיפת תקליט עבור הלהקה שהייתה תחת ניהולו.
הלהקה - וולווט אנדרגראונד (מתחרת הקטיפה בתרגום סימולטני...) שבין חבריה היה לו ריד, הייתה 'להקת הבית' של הסטודיו של וורהול - ה"פקטורי", שם נפגשו כל ההוז אנד הוז של עולם האופנה, העיצוב, האמנות, המוסיקה ושלל כל הסלבריטיז של שנות השישים הסוערות...

Andy Warhol
תמונה מכאן

גם היום מקומה של הבננה לא נפקד בעולם העיצוב.
בעבודה גאונית, שמראה בדיוק מהו כוחו של עיצוב טוב, נאוטו פוקסאווה מדגים שיש פעמים שלא צריך לכתוב כלום על אריזת מוצר כדי שנבין מה יש בפנים... סוג מתקדם ומעוצב של 'תמונה שווה אלף מילים'...

נאוטו פוקסאווה
התמונה מכאן
אז נכון שעם כל הבננות האלה השיר שהכי הגיוני לשים ברקע הוא זה (נו, כן, תלחצו, אל תהיו עצלנים)
אבל החלטתי דווקא לשים את אחד השירים מאחד מסרטי הילדות האהובים עלי בכל הזמנים:


לי, באופן אישי כל הבננות האלה נתנו השראה ותיאבון.
והיות ועל אהבתי למטבח כבר פרטתי וסיפרתי בפוסט הקודם, לא נותר לי אלא לממש ולאחד את הצמד.
בזמן האחרון אני מוצאת שהפקות אופנה ותצוגות אופנה נותנות לי השראה לבישול ואפיה.
מי אמר שאופנה ואוכל לא הולכים יחד?

אז קבלו עוגת בננות בניחוח פראדה! (ותודה לדבורה)

מצרכים:
- 2 כוסות קמח
- 1 כפית סודה לשתיה
- קורט מלח
- 0.5 כוס חמאה (כלומר 115 גרם) מרוככת
- 3/4 כוס סוכר חום (אם הבננות סופר סמוצ'י ו"דבשיות" שימו פחות כי הן נהיות סופר מתוקות)
- 2 ביצים, טרופות
- 2.5 בננות מרוסקות
- קינמון (אני שמה בלארג'יות כי אני ממש אוהבת קינמון, אבל כל אחד לפי טעמו...)
- אם אתם מחובבי האגוזים אפשר לשים אגוזי מלך, פקאנים, פקאנים מסוכרים ואפילו שוקולד צ'יפס. אני אוהבת ריק.

הוראות הכנה:
מחממים תנור ל-180 מעלות
בקערה אחת מערבבים את הקמח, אבקת הסודה, והמלח.
בקערה שניה מערבבים חמאה וסוכר עד שמתאחדים ומתאווררים (תנו להם כמה דקות טובות), ואז מכניסים את הביצה הטרופה והבננות המעורכות.
מאחדים את שתי הקערות ומערבבים.
אם יש לכם תוספות לעוגה, אחרי שהכל מעורבב זה השלב להכניס אותם ולערבב קלות מאוד.
אופים בתבנית מוארכת כשעה (או עד שהקיסם יוצא יבש - לי לקח 45 דקות בערך), שימו לב לפי הריח המעולה שמתפשט בבית.

 בקערית ליד: רסק תפוחים. הולך נהדר יחד.

יום שני, 4 באוקטובר 2010

על טקסטורות, פסים, נקודות ואפילו ריבות

 




בחלק משעות הפנאי וההנאה שאני מוצאת את עצמי מבלה במטבח בזמן האחרון, הכנתי ריבה.

האהוב היה בעבודה.
התקשרתי לפיטבולית האהובה עלי שתבוא לארח לי חברה בזמן הערבוב והחתיכה.
היא הגיעה במצב רוח מעוך ורק נשנשה מהקצף-ריבה.
הלכה לפני שהייתה מוכנה.
למרות זאת, לא נטרתי טינה.
רק מחכה להזמנה לארוחה.

רכיבים:
קילו שזיפים אדומים. לא מושי.
500-700 גרם סוכר (תלוי כמה אתם אוהבים מתוק)
מיץ מחצי לימון
רבע מהלימון המשומש חתוך לרצועות לא דקות (נגיד 3)
*יש המוסיפים כפית תמצית וניל. אני הפעם ויתרתי.

ההוראות:
1. חותכים את הפרי לרבעים (אם אתם אוהבים ריבה בלי חתיכות בכלל אז לחתוך לקטנים יותר)
2. מערבבים בסיר עם הסוכר, מיץ הלימון וקליפות הלימון.
3. מרתיחים את כל התערובת על אש גבוהה תוך ערבוב מידי פעם למניעת שרפה בתחתית הסיר, ולאחר מכן מנמיכים את האש וממשיכים לערבב מידי פעם (נגיד פעם בעשר דקות - רבע שעה). בשלב הזה הריח שיוצא מהסיר יכול להטריף את חוש הטעם.
4. תוך כדי בישול הפירות בסיר, צריך לעקר את הצנצות הנקיות (והמכסים): מכניסים לתוך סיר עם מים רותחים ומבשלים אותן בערך 10 דקות.
5. אחרי בערך שעה בודקים מה עם הריבה: מטפטפים מהנוזל הכהה והמריח כל כך טוב על צלחת שהכנסנו למקפיא לרבע שעה בערך, ועושים בה "שביל" עם האצבע. אם השביל נשאר - אחלה! אם השביל נסגר, הבישול נמשך לכמה דקות נוספות (נגיד 5-7 דקות ואז מבחן מועד ב' )
6. כשהריבה מוכנה שופכים אותה לצנצנות (עדיף כשהיא רותחת ועדיין נוזלית מאוד), סוגרים את הפקק, ומקררים את צנצנות הריבה כאשר הן הפוכות על הראש (מאיה מבצק אלים אומרת שזה עושה ואקום. אני מאמינה)
7.  אוכלים אחרי שמתקרר עם חלה טריה (נו, כן, הפעם לא מצאתי את המצלמה לפני שהסתערנו עליה. יש את התהליך, אין את התוצאה... בסוף זה עוד יקרה...), או קרואסון טעים, או סתם עם כפית.
8. קופצים לנחלת בנימין לקנות חתיכת בד וסרט מגניב ועושים עיצוב צינצנות.
9. נותנים צנצנות מעוצבות עם ריבה סופר טעימה לאנשים שאוהבים.
10. מחזירים להם חיוך.


תמונות מההולך ברחובות מהסרטוריאליסט

יום שלישי, 28 בספטמבר 2010

עוגת שמן זית וזיתים על מצע של הפקת אופנה בתיבול פרובנס

אני אוהבת לבשל.
אני מגיעה ממשפחה בשלנית משו-משו!
סבתא שלי אפילו הוציאה ספר בישול בתחילת שנות השמונים - ממטבחה של סבתא (כבר לא בחנויות אבל מצאתי אותו בחנויות יד שניה גם באינטרנט - כן, כן, אפשר ללחוץ כאן ולהציץ!)
ארוחות אצל אמא זו אחת ההנאות הגדולות של חיי
ארוחות האפטר-חג אצל הדודות הן תמיד חגיגה.
קולינרית ואסתטית.

כשהייתי סטודנטית אומללה לעיצוב אופנה לא ממש היה לי זמן לבשל. או כוח. או רצון.
חייתי על סלטים. פסטה של מאיה ואוכל של אייל (זה הזמן להגיד תודה!!!)
סיימתי ללמוד.
עברתי לגור עם האהוב.
התחלתי לשפשף את הידיים ולדפדף בדפים.
ולאט לאט התחלתי להשתפר.
אני מודה שהבסיס היה שם. מעולם לא יצא לי משהו סופר דוחה (אולי חוץ מהפעם שנשפך לי טון סוכר לרוטב עגבניות של הקציצות כי הייתי עצלנית מידי בשביל לקחת כף - אבל זה לא נחשב. זה לא היה אמור לקרות...)
היום אני כבר ממש לא רעה.
מתנסה בדברים שמעולם לא חשבתי שאנסה, ומוצאת את עצמי ממציאה ומאתלרת בלי בעיה ואפילו בהנאה.
עברתי לקנות דברים למטבח במקום בגדים (!!)
להסתכל שעות על ירקות ומתכונים
ועל הדרך, גם התחלתי לאפות
התחלתי מקטן
עוגות בחושות
מאפינים
ולאט לאט עברתי לקאפקייקם
חלות
לחמים
והיד עוד נטויה (למרבה האושר של האהוב)
אל המתכון הזה הגעתי בדרך עקלקלה.
אני בטוחה שכל הקוראים שלי מכירים את בלוג האוכל הכה-מדהים בצק אלים
אם לא, זה הזמן!!
האוכל, הכתיבה, הצילומים. שעות של הנאה מובטחת!
בכל אופן, באחד הפוסטים שלה יש לינק לבלוג של נטשה חיימוביץ. בפוסט מדהים של חיימוביץ על פרובנס שמלווה בתמונות מדהימות (זהירות, גורם לירוקת קנאה) יש מתכון לעוגת שמן זית.
עוגת שמן זית!!
הייתי חייבת לנסות.
כן. זו היא.
יצאה מהתנור.
מתקררת.


מתכון אתם מבקשים? (עצלנים מידי ללחוץ על הקישור...)
ובכן...

המצרכים:
1 ו- 2/3 כוסות קמח
שקית אבקת אפיה
4 ביצים
3/4 כוס שמן זית (אבל שמן טוב! לא הפיחסה מהסופר)
3/4 כוס יין לבן
2 כוסות זיתים ירוקים מגולענים
2 ו- 1/2 כוסות גבינת גרוייר (לא היה בסופר אז שמתי רק 2 כוסות של גבינת טום וגם יצא אחלה)

ההוראות:
1. מחממים את התנור ל- 180 מעלות.
2. משמנים תבנית אינגליש קייק או תבנית חרס מלבנית בגודל 24 ס"מ על 28 ס"מ.
3. לקערה גדולה מעבירים את הקמח ואת שקית אבקת האפיה ומערבבים בעזרת מזלג או מקצף, במקום לנפות.
4. מוסיפים לקערה את  הביצים ואת כוס שמן הזית ומערבבים.
5. מוסיפים לקערה את כוס היין הלבן, מלח ופלפל שחור גרוס, היין גורם מיד לתסיסה קלה. מערבבים בכף עץ רק עד שנוצרת בלילה חלקה, לא מערבבים יותר מדי.
6. מוסיפים את הזיתים ואת כוסות גבינת הגרוייר ומערבבים רק בכמה תנועות קיפול קצרות.
7. אופים בתנור שחומם מראש כ – 40 דקות עד שהעוגה טופחת ומזהיבה. נועצים קיסם עץ בעוגה אם הוא יוצא יבש העוגה מוכנה.


ואוי, זה יוצא טעים.
אוי. ממש טעים.
בהתחלה ניסיתי להגיד לעצמי שזה לחם שמן זית וזיתים.
אבל אחרי ביס אחד ברור לגמרי שזו עוגה.
עוגת שמן זית.


אז לחיי פרובנס ולחיי הצרפתים הכפריים!
אני מגישה לכם את עוגת שמן הזית מטובלת בהפקת אופנה (כי בכל זאת, בלוג אופנה וזה...) ברוח מטבחים של פרובנס, כפרים עם ארוחות מטורפות, טירות עתיקות במרחבים כפריים, זיתים טריים (אבא, אני מחכה בקוצר רוח לצנצנות מהמסיק האחרון!), שמלות מדהימות וסטייל שגם אם נראה הכי תלוש, אפשר להאמין הכל על הצרפתים! (כן, נו, למרות שההפקה היא בכלל של ווג ניפון, אבל לא ניתפס לקטנות...)
התמונות מכאן




יום ראשון, 26 בספטמבר 2010

דברים שמצחיקים אותי #2

מסתבר שבחו"ל (וגם קצת בארץ) יש מנהג של "צילומי אירוסין".
הזוג המיועד מפיק הפקת אופנה שכוללת החלפת מלתחות, אקססוריז מתאימים ופוזות של מגזינים למען יראו כולם כמה מאוהבים הם(?) או שהילדים יראו כמה צעירים ויפים היו (?)
בכל אופן.
בעודי משוטטת באחד הבלוגים האהובים עלי כרגע - Green wedding Shoes
(כן, כן... :) )
נתקלתי בהפקת הארוסין הזו.
צחקקתי לעצמי.
אז אותה פיית יער מאורסת לאותו גמד (!) יער
מעניין אם הוא יודע מה מקועקע לו על הזרוע.
או שאולי יש למילה "גמד" איזו משמעות קבליסטית עמוקה ובעלת סגולות ריפוי ומזל שאני לא יודעת עליהן?
במידה וכן, עם צחקוקי הסליחה...

נו, אבל בכל זאת בלוג אופנה וזה, אז שניה של ריכוז אופנתי.
אם כבר העלתי את עניין הקעקועים אי אפשר שלא להזכר בהפקה המדהימה של ווג איטליה מדצמבר 2007.
אני חושבת שזו אחת ההפקות המופלאות של עולם האופנה בשנים האחרונות







המשך חג שמח, סוכה נעימה ומטעמים לרוב
(הכנתי בשבוע שעבר חלות בפעם הראשונה, יצא מהמם, נזלל סופר מהר כשיצא מהתנור עם שמן-זית-בלסמי, עגבניות טריות, גבינת קשקבל, חמאה, ואז לקינוח עם דבש וריבה. מבטיחה לצלם בפעם הבאה... הפעם החזירות גברה עלינו...)
למישהו יש מתכון מעולה לריבה טעימה מחומרים זמינים בעונה הזו?

יום חמישי, 16 בספטמבר 2010

בלגן מסודר. יש חיה כזו. וקפרזה?


תמיד טענתי שיש בלגן-מסודר
אמא שלי אף פעם לא קיבלה את זה

כשהייתי קטנה היינו בונים סוכה במרפסת
הסכך היה סדין עם עלים מודפים עליו
בשנקר ראיתי באחד הימים מישהי עם שמלה תפורה מאותו הסדין
חייכתי לעצמי.
*רגע של נוסטלגיה
האם זהו גם דינם של העציצים האלה?
מצד שני אולי הם יגרמו למשהי אחרת לחייך לעצמה בעוד הרבה שנים

צמחים עושים לי שמח
הדבר הכי טוב בדירה התלביבית שלנו זו הגינה
משטח ירוק עם לולה הלבנה של השכנים
מידי פעם החתול הג'ינג'י של השכנים מוסיף טאצ' כתום
(אוף שכחתי איך קוראים לו)
עדכון: קוראים לו אלבי (אפשר לנשום לרווחה)
גם הבזיליקום התאושש יפה.
מחכים לעגבניה שתנבוט.
קפרזה הומ-מייד.
יאאאאמי.

  
תמונות מכאן ומכאן

יסלחו לי הקוראים על ההתקמצנות במילים
ימים מלאי טקסטים עוברים עלי
נשאר לי ממש מעט כח למילים, לאותיות, לקישורים.

יום שלישי, 7 בספטמבר 2010

שנה טובה!

לרגל השנה החדשה, מאחלת לכולכם, וכמובן גם לעצמי, שנה של:
אהבה אין סופית
הצלחות קטנות וכיבושים גדולים
חיוכים מטורפים וצחוק משוחרר
יופי ואסטתיקה
הפתעות מרגשות
תוכניות מרתקות
פייטים ונוצות
צבעים מתנגשים
סערות וריגושים
מנוחה ורגיעה
הגשמה וחלום

ואל תשכחו מידי פעם לנשום עמוק, להרים את הראש, להסתכל לשמים ולחכות לכוכב נופל.

יום חמישי, 26 באוגוסט 2010

מדפיסים אופנה

כתבה שלי שהתפרסמה במגזין העיצוב של אתר מוזיאון העיצוב חולון:

במהלך שבוע האופנה שהתקיים הקיץ באמסטרדם (14-18/7/10) הציגה מעצבת האופנה ההולנדית איריס ואן הרפן (Iris van Herpen) הצצה אל הקולקציה הבאה שלה שנקראת "קריסטליזציה" (Crystallization). ההשראה לקולקציה מגיעה, לדברי המעצבת, מאותו תהליך טבעי וקסום בו נוזל מתגבש והופך לקריסטלים הנראים כמבנים כמו-אדריכליים.




עוד בהגשת קולקציית הגמר שלה מהאקדמיה הגבוהה לאמנות בארנהם (ArtEZ Art Academy), סומנה ואן הרפן כאחת המעצבות המבטיחות של המחר ולאחר שהתמחתה בבתי האופנה הנחשבים של אלכסנדר מקווין המנוח וויקטור ורולף החליטה לצאת לדרך פרטית שלה. שני בתי אופנה בהם התמחתה דוגלים בחידוש חומרי לצד עיצובי ובקונספטואליות לא מתפשרת, את אלה ניתן לראות בבירור בקולקציות של ואן הרפן לאורך כל הדרך שם היא עושה ניסויים באופן קבוע בחומרים חדשים וגזרות מורכבות ומקומם לא נפקד גם בקולקציה זו. בהצצה לקולקציית הקיץ 2010-11 נראו גם דגמים שעשו שימוש בחומר פלסטי שקוף שדימה מים מתפרצים, ושימוש מורכב בעורות, חיתוכים וגזרות מתוחכמות.

חלק מהקולקציה "קריסטליזציה", אשר תוצג במלואה בחודש הבא בשבוע האופנה בלונדון (הידוע בהיותו אוונגרדי יותר מאחיו הבולטים: ניו יורק, פריז ומילאנו), הוא פרי שיתוף פעולה מרתק בין ואן הרפן, דניאל ווידריג (Daniel Widrig) והחברה הניו יורקית MGX. by Materialise. אלו, שמו לעצמם מטרה ליצור קולקציה של פריטי לבוש בהדפסה תלת ממדית והצליחו ליצור חולצה לאישה ששוברת את הגבולות שבין עיצוב אופנה לעיצוב תעשייתי.

בניגוד לעולם האופנה בו הדפסה תלת ממדית עדיין לא נתפסת כדרך ייצור לגיטימית לפריטי לבוש, טכניקת הדפסה זו נפוצה ומקובלת מאוד בעולם העיצוב התעשייתי, עיצוב המוצר והאדריכלות. עובדה זו אתגרה את המעצבים אשר עיצבו ויצרו חולצה שבנויה מצורות החוזרות על עצמן בגדלים וצפיפויות שונות בכדי ליצור דגם יחיד שעוטף את גוף הלובשת, נח על כתפיה ומשאיר את הגב חשוף לגמרי.

Iris Van Herpen

אם זהו תחילתו של רומן חדש בין עולם האופנה לבין עולם העיצוב התעשייתי רק הזמן יגיד, בינתיים אנחנו יכולים לומר לכם שמדובר באחת מהמעצבות המרתקות שפועלות כיום, וממליצים לכם בחום לשמור את היד על הדופק ולהציץ בבוא העת על הקולקציה השלמה שלה שתראה אור בשבוע העיצוב בלונדון בספטמבר הקרוב.

Iris Van Herpen
Iris Van Herpen
All Photos are courtesy of MGX by Materialise

יום ראשון, 22 באוגוסט 2010

Holy shit! no lie, I almost got up and applauded

בשבוע שעבר קיבלתי לינק-בוקר מדמות אהובה.
לינק-בוקר זה אחד הדברים הכי כיפיים.
מעין שריקת פתיחה ליום החדש.
הוא גם איכשהוא תמיד מכתיב את היום.
אם זה לינק רע, אז היום כבר מחורבן, ואם זה לינק טוב, סביר להניח שבשארית היום יהיה לי חיוך על הפרצוף.
זה כמו ביצת הפתעה, רק בלי השוקולד. וגם אי אפשר לשים אותה על המדף עם יתר ההפתעות (שריטה פרטית של האהוב ושלי), וגם לא מרכיבים אותה. טוב, נו, לא בדיוק ביצת הפתעה, אבל הבנתם את הנקודה שלי...
אז הנה הוא, הלינק בוקר ההו-כה-מוצלח שקיבלתי:


ואם לצטט את הטוקבקיסט 74brooklynboi:
"Holy shit, no lie, I almost got up and applauded"

בתרגום חופשי:
"לכל הרוחות, אני לא משקר כשאני אומר שכמעט קמתי ומחאתי כפיים"

אז כמובן שלא יכלתי להתאפק (בכל זאת בלוג אופנה וזה...) וישר אמרתי לעצמי "את חייבת לשים אותה!":


שרה ג'סיקה פרקר, ווג אמריקה, מאי 2010, בכובע של דיור. מכאן

ומשם התגלגלתי אליה:

קייט מוס הכי קולית שיש. מכאן

ואם בבריטים עסקינן, הנה ישירות מהארכיון המדהים של ה-V&A:

ג'וזפין בייקר, 1933, חצי יהודיה, חצי שחורה, בדרנית, זמרת, סופרסטאר, פעילת זכויות האזרח בארה"ב, סמל המאבק, מוזה ונוטפת שיק. מכאן. 

 ואם אנחנו כבר במוזיקה, לא נשכח את מדונה,  האולסונית, סלאש האגדי, מייקל ג'קסון,  וכמובן, הדילן. בוב דילן:

בוב דלין, בכובע נחשק, באוטו נחשק, עם קול נחשק. מכאן

והאחת והיחידה שתחתום לי את הפוסט, מרלן דיטריך. היישר מפנטאון הקלאסיקות.

ובכל זאת, למרות שאמרתי שזה הסוף, אם היה לכם איזה ספק קל בקשר להיותו של כובע המגבעת פריט אופנתי וחם, קבלו את חדר הישיבות המשופץ והחדש במטה האופנה של רשת נט-א-פורטר:

יום ראשון, 15 באוגוסט 2010

נמשים


תמיד רציתי נמשים
הם תמיד נראו לי כמו כוכבים קטנים על הפנים
כאילו פיזרו קינמון שיהיה יותר טעים
אני חושבת שזה כמו תלתלים

למי שיש אותם לא רוצה אותם
ולמי שאין אותם, הם נראים מתוקים כמו סוכריות צבעוניות לילדים

התמונות מכאן, מכאן, מכאן, עוד כמה לינקים שלצערי איבדתי את מקורם...

יום שני, 2 באוגוסט 2010

רגעים של שלווה

עובדת הבוקר מהבית, השמלה מהחתונה של אתמול מתייבשת מול השמש.
ליד הלואיזה
מעל הלוונדר





יום ראשון, 1 באוגוסט 2010

דברים שמצחיקים אותי



ההלכה - *Hahalaha
 
*נצפה על שלט ליד העליה לשלום. מיותר לציין שאח"כ ראיתי עוד מגוון צורות איות אחרות לאותה מילה.

יום שישי, 30 ביולי 2010

הטריגר. או. תודה לך אורן ברזילי.

וואו.


הרבה זמן לא כתבתי פה.
המון זמן.
מסתבר שמפברואר.
חצי שנה...
שישה חודשים שלמים.
אני תכף חוגגת יומולדת נוסף.
חברים יקרים לליבי התחתנו.
חברה יקרה לליבי ילדה.
בת.
ואני כאן.
אחרי יותר מידי זמן?
לא בטוח.
שאלו אותי למה הפסקתי לכתוב, שאלו אותי מתי אחזור
והנה. חזרתי.
הפסקתי כי מצאתי עבודה מדהימה שמאתגרת אותי.
שגורמת לי להפעיל את התאים האפורים, שכבר מזמן לא אפורים, שגורמת לי ללמוד, שגורמת לי לשמוח.
ידעתי שיבוא יום ואחזור לכתוב.
אבל ממקום אחר.
מהו המקום הזה?
אני עדיין לא יודעת...
מה אני אכתוב פה?
גם שאלה טובה
אני מניחה שהכל יבוא באיזו טבעיות חדשה לאט לאט


ובנתיים.
הבלוג הזה הביא לי איתו דברים מדהימים.
מבחינה אישית, מבחינה מקצועית ובאופן כללי.
השבוע חוויתי בזכותו עוד חוויה מדהימה. חוויה מדהימה שגרמה לי לרצות לכתוב שוב.
ביום שני הוזמנתי להופעה של אורן ברזילי. הסולן של "מופע הארנבות...".
הופעה בייתית בסלון שלו.
בסלון של הבית שלו.
באמת הבית שלו. איפה שהוא גר וישן ואוכל.
כשהגענו הוא פתח את הדלת ובבישנות שאל אם אנחנו רוצים לשתות משהו. ולמרות שהיה יין על השולחן הוא שאל אם בא לנו מיץ פטל.
צנום, חיוך ביישן, לבוש שחור.
הוא עמד מולי ככה, הוא שבגללו בכיתה ח' עמדתי ובשירת מורל בקורס מדריכים עמדתי ושרתי מול כולם את "בשמלה אדומה". פתאום מולי. נגיש.
מוזר.
לקחנו כוס מים והתיישבנו בסלון.
והיה קצת מוזר. לשבת בסלון של מישהו מפורסם.
ואני לא אחת שמתרגשת ממפורסמים. אבל אף פעם לא הייתי בבית של מישהו.
ובספריה שלו יש את "הבושם" שהוא אחד הספרים האהובים עלי.
וברקע מוזיקה צרפתית.
והוא עולה לשיר.
לשיר את הסיפור שלו. הקשה. הלא פשוט לשמיעה.
והוא מתרגש.
פותח מחברת עטופה, ומקריא.
מקריא קצת מהר מידי והיד קצת רועדת.
כי הוא פחות טוב בלדבר.
והוא הרבה יותר טוב בלשיר.
ומהרגע שהוא התחיל לשיר, לא היה צריך יותר.
והוא לבד
בלי קשר לקספרים, בלי קשר למי שהוא איתם
הוא שלנו, של עשרים אנשים שהוא לא מכיר שיושבים בסלון שלו בבית שלו ורואים אותו מטפטף טיפות זיעה שברור לך שבכל אחת מהן מתחבא איזה רגש.
פחד, התרגשות, אהבה, תסכול, צחוק, עצב.
והשירה, באנגלית, והסגנון מזכיר פאבים אפלוליים. מזכיר לונדון. (כי שם גרתי, ובניו יורק אפילו לא יצא לי לבקר...). מזכיר משהו אחר. ולא הצלחתי להפסיק לחשוב.
והמחשבות רצות וקופצות. כמעט כמו הרקע שאורן הרכיב בעצמו למופע, חלקיקי תמונות קרעי פנים.
והיו שם מרלין מונרו והייתה שם איטליה והיה שם שעון שהראה עשר וחצי, או אולי אחת עשה וחצי. והוא היה פעמיים.
ונסחפים. לאינטימיות. לשירה. לרגש. לסיפור. למוזיקה.
הוא מתחיל להופיע גם בסוזן דלאל. אומר שהמופע לא מאבד מהאינטימיות שלו. מהיחודיות שלו.
בת שבע משתמשת בשיר שלו במופע האחרון.
לא יצא לי לראות כי נגמרו הכרטיסים הטובים.
טוב.
בקרוב.


שלכם.
מקווה שחזרתי עכשיו ושלא אעדר כל כך הרבה זמן...
טל


*מחכה לי מתכון של עוגת בננה שקיבלתי מנפש וירטואלית מרתקת שעדין לא ניסיתי.
אעדכן.

יום שישי, 12 בפברואר 2010

McQueen

Spring-Summer 2005 . שנה ב' בשנקר. "Its Only a Game" החלק הראשון של התצוגה. התצוגה כולה בסטילס. יש דברים שיש להם ערך סנטימנטלי. שמחזירים אותך אחורה. שמחזירים לך תחושות. דמעה. אלכסנדר של השנה האחרונה.

יום שישי, 5 בפברואר 2010

אני פה, אני פה!

יש דברים שאי אפשר להתעלם מהם. זה אחד מהם. בזמן האחרון אין לי כל כך זמן, בין הנסיעות הלא נגמרות, העבודה החדשה והנסיון להחזיק ולטפח מינימום של חיי חברה לצד חיי האהבה גרמו לי לזנוח קצת את הבלוג הקטן שלי... אבל כשראיתי את המודעה הזו, אמרתי לעצמי שאין צ'אנס שאני שומרת את זה לעצמי. זה פשוט מבדח מידי. סוכנות פרסום קוראנית החליטה לעשות הומאז' לארמאני ודיוויד בקהאם בפרסומת התחתונים שעוררה מהומה (אם בגלל הגוף, השיער או ה"החבילה"...) ולפרסם תחתוני חיתול לתינוקות. מה שבקהאם יכול גם הוא יכול. אין ספק שבימים טרופים אלו, כשעולמי הקטן מתהפך ב 180 מעלות לערך, וכל מה שהיה קבוע ויציב משתנה מתהפך ומתערער הדבר היחיד שנותר לי להאחז בו זה הומור. וכשפתחתי את המייל שלי וראיתי את זה, חייכתי, צחקתי והשתעשעתי. מקווה שגם אתם!
אגב, בלי קשר, התמזל מזלי ונכחתי בכנס לכבוד רון ארד לרגל חנוכת הבניין החדש של מוזיאון העיצוב בחולון, בכנס השתתפו והרצו מעצבים מכל העולם. כשיצאתי מהכנס לצד חיוך ענק של יום מדהים, מעשיר ומעורר השראה אמרתי לעצמי, שאולי ישראל היא מדינה קטנה, קשה, חמה ומלאת מלחמות, אבל דברים מדהימים קורים פה. אנחנו חלק מעולם העיצוב העולמי. חלק מהסצנה הגדולה. ומעריכים אותנו מאוד על כך. הבניין של המוזיאון שגם הוא היה סוג של צ'אנס, מדהים ביופיו. יש בו משהו ממש פיוטי. יש שם הרגשה של התעוררות, של התחדשות של גדילה. אני עדיין מרוגשת מכל מה שחוויתי. לא בדיוק יודעת איך לשים את זה במילים...