החיים בירוק

זו לא פעם ראשונה שאני מדברת על אהבתי לירוק.
כבר סיפרתי לכם שזה הפלוס הכי גדול של הדירה המרכזניקית שלנו
(טוב, אז לא רק. גם העובדה שכל החברים כאן לא מזיקה...)
גינת העציצים שלנו גדלה ומתפתחת.
את שתיל העגבניות (שכבר חלפה במוחי מחשבה למכור אותו בעבור מטיל זהב) קשרנו לסורגים בסרט אדום מקסים.
הלואיזה מתרבה מעצמה והטימין מוצא את עצמו בכל סלט.
אבל בכל זאת, מקומה של האופנה לא נפקד בכל החקלאיות האורבנית הזו...
אז הנה.
אני פה.
מגננת, מטפחת, מחפשת השראה ואופה.
(לפי הסדר)
בתמונה למטה:
הלק החדש (והעמוק והכהה והמהמם, אוף שיגיע כבר הסתיו) שמעטר את צפורני, מהקולקצייה השוויצית (והחדשה) של OPI
בעל השם הכל כך פואטי:
William tell me about OPI, בינות עלי הכוסברה.
אני כל כך אוהבת שנותנים ללקים שמות שהם מעבר לצבע ובעיקר אם הם לא קשורים לכלום.
(נגיד - חציל מהורהר - זה לא מגניב)

מכאן, אין טבעי יותר מהפקות אופנה והשראה בגוון ירוק.
לא. קרמיט לא מככב אפילו לא באחת.
לא. גם ליידי גאגא עם שמלת הקרמיטים לא נמצאת פה.

בחורף הקודם התחלתי ללכת עם חולצות כפתורים מכופתרות עד הסוף.
תקראו לזה צניעות
תקראו לזה מקום לדמיון
תקראו לזה האמיש
בכל מקרה, לא משנה איך אתם מחליטים לקרוא לזה, זה כאן.


מתוך הפקה של מגזין ין (Yen), ספטמבר 2010 (מכאן)

חיבתי לטים ווקר גם היא אינה נפקדת מהבלוג שלי.
הדמיון המתפרץ, הגבולות המטושטשים
התיאטרליות והדרמה
הצילום המדהים, הקיטש, הציניות
הכל מתרכז אליו.

קרלי קלוס בתמונה של טים ווקר מתוך ווג-בריטניה אוקטובר 2010 (ההפקה השלמה כאן)

בהפקה קצת יותר מאופקת, גם כאן מצלם ווקר את קרלי קלוס.
חליפת שאנל ירוקה, עם כובע תואם ירוק אף הוא.
נוצת חסה בצידו
לפניה מגדל זרדי-אייפל
וסביבה ראשי חסות ירקרקים.
שם ההפקה: Salad Days
כן. הגיוני.
(שלא תגידו שאין הגיון באופנה)

ווג, נובמבר 2009, (מכאן)

עוד הפקה ירוקה במיוחד שמחזירה אותי כמה שנים אחורה ל-2006
(אז רק הכרתי את האהוב, הייתי בשנה שנייה בשנקר וגרתי במרכז תל אביב עם מ' היקרה שולחת הלינקים)
גם היא מבית ווג.

סטיבן מייזל, 2006, Garden of Delight  (מכאן)

בשלב הזה כל הירוקת בערה בי, הסתכלתי סביב, פתחתי את המקרר, בחנתי את קערת הפירות וראיתי אותו.
האגס.
הייתי חייבת למצוא משהו אגסי להכין.
ויפה שעה אחת קודם.
אז כך קרה ששעה וחצי מאוחר יותר, אחרי קפיצה לסופר למלא את החוסרים הנדרשים,
יצאה לה עוגה חמה ומהבילה מהתנור.

עוגת אגסים ומייפל (המתכון מכאן)

מרכיבים:
לאגסים:
400 גר' אגסים (אני שמה יותר כי אני אוהבת מלא פירות)
20 גר' חמאה
1/2 כפית ג'ינג'ר טחון
קצת קינמון
3 כפות מייפל
לבצק:
150 גר' קמח
50 גר' שקדים טחונים
1 כפית אבקת אפייה
1/2 כפית ג'ינג'ר טחון
1/2 כפית קינמון
100 גר' חמאה בטמפ' החדר
50 גר' סוכר לבן
50 גר' סוכר חום
3 ביצים
1/2 כפית תמצית וניל

לעבודה:
- לקלף את האגסים ולהוציא את הליבה. לחתוך כל אגס ל 6-8 לפי גודל האגס.
- לבשל את האגסים עם כל המצרכים חוץ מהמייפל עד שרכים אבל עדיין שלמים ולא מושי-ים מידי
- אחרי שמגיעים למצב מרוכך אך שלם אופטימלי, להוסיף את המייפל עד לרתיחה ולהוריד מהאש
- לכוון את התנור ל- 180 מעלות ומשמנים את התבנית
- בקערה קטנה: קמח, שקדים טחונים, אבקת אפייה, ג'ינג'ר וקינמון. מערבבים יבשים היטב
- בקערה גדולה: להקציף את החמאה עם הסוכרים עד לאווריריות. להוסיף ביצה אחת (טרופה) ולערבב. להוסיף שליש מהיבשים ולערבב. להוסיף ביצה נוספת וכו'... עד שכל הביצים והמצרכים היבשים מעורבבים יחדיו. אחרי שמעורבבים, להוסיף את תמצית הוניל.
- לשפוך את התערובת לתבנית ולהניח מעל את האגסים שהתקררו בינתיים (אני שמה אותם בשבלול, סטייל עבודת האבטיחים בים המלח של סגלית לנדאו ) אחרי שמונחים יפה, לשפוך את כל הרוטב מייפל ותבלינים שנשאר מעל הכל.
- לאפות 30-40 דקות עד שמזהיב או עד שהקיסם יוצא יבש.

בוקר טוב עולם

טוב.

הכל התחיל כאן:

.well

.it all started here

זה חלון הראווה של "Repetto" בפריז.

שמעבר לבגדי וציוד ריקוד, יש להם נעליים שידועות בנוחות שלהן בכל העולם.

מאז ומתמיד אהבתי בלט.

אני בטוחה שיש לזה קשר הדוק לזה שגדלתי כמעט ורק עם מוסיקה קלאסית בבית.

ובתור ילדות.

כשההורים שלי היו לוקחים אותנו לקונצרטים, בדרך כלל היינו נרדמות.

מצד שני.

בלט.

אין ספק שלבלט יש חלק לא קטן בזכרונות הילדות הטובים שלי.

המוסיקה, הצבעים, התפאורה, התנועה, הקפיצות וכמות הטול הורוד והלבן שיש שם.

מספיקה למלא ילדה קטנה בכמות לא הגיונית של פנטזיות עד הפעם הבאה.

אגם הברבורים היה תמיד הבלט המועדף עלי.

אני לא בטוחה שהוא אי פעם ימאס עלי.

הוא השיא של כל האגדות.

של כל הפנטזיות.

והכל בתוך ענן של טוטו-אים.

מתוך אגם הברבורים המקורי, בביצוע של הבולשוי:

The window display above, is the curent visual merchandising of "repetto" store in Paris

Although it is a shop that professionalize in dance clothes and accessories, "repetto" is also known for it's comfort yet feminine and amazing shoes.

I always liked ballet.

I guess it has something to do with the fact that as a child i was raised at a home were classic music was the main tune.

Contrary to the times that as kids my sister and me were taken to classical music concerts,

at the ballet we never fell asleep...

the music, the colors, the movement, the set and the amount of pink and white tulle at the scene.

no wonder some of my best childhood memories contain the ballet.

Swan lake was always my favorite.

its the ultimate of all fairy tails.

its the greatest of all fantasy.

all wrapped up in tulle.

lots and lots of tulle.

from the original Swan Lake ballet preformed by the Bolshoi:

זמן עבר.

שנים חלפו.

האהבה לבלט לא חלפה.

האהבה לאגם הברבורים לא השתנתה.

מצד שני, אגם הברבורים דווקא קצת כן.

בשנת 95' יצר הכראוגרף הבריטי מת'יו בורן (Matthew Bourne) גרסה משלו לצלילים של צ'יקובסקי.

מושפע מהריקוד המודרני אבל מחויב לקלאסיקה, יצר מת'יו גרסה משלו לבלט אשר מבוססת על הסיפור המקורי, אך לוקחת אותו הרחק.

סיפרורו של מת'יו, בקצרה, מתאר את חייו של נסיך עם אמא קרה שלא נותנת לו מספיק אהבה, ועולם המלכות הבריטי, הרשמי, המאופק, חסר הייחודיות והמגביל. הברבור שמופיע בתחילה בחלומו מסמל את החופש והרצון ביכולת לבחירה חופשית. כמובן שמאוחר יותר הוא פוגש את אותו ברבור ומשם ההמשך כולל מוות, טיפול פסיכולוגי, סמים ותהיות לגבי הנטיות המיניות שלו.

הגרסה המלאה של הסיפור + ביקורת על הבלט.

אה.

והברבורים הם גברים.

על התפאורה ועיצוב התלבושות לז ברות'רסטון (Lez Brotherston)

Time flew by.

And my love for ballet didn't fade.

The love for Swan Lake didn't change.

But.

The Swan Lake did change.

a bit.

The year 1995.

Matthew Bourne sets on the stage his version of the famous ballet.

Inspired my modern dance, yet, obligated to the classic music by Tchaikovsky.

created Broune a bit of different Swan Lake.

his version has a new plot, following the old one by outlines only.

His story revolves around a young price with a cold not-too-much-loving queen mother. as he grows up his royal life and obligations start to take over and he pretty much hates it...

the swan that pops up in his dream represents the freedom the prince desires. he later on meets the swan in person, falls in love, there is death, psychotherapy, drugs and sexuality matters...

long version of the story + theater review

oh, and.

the swans are men.

costume and set design by Lez Brotherston.

ואם בפנטזיה עסקינן.

אין כמו טים ווקר.

אין ספק שמספיק דפדוף קל בין דפי הספר שלו להבין שלבחור יש אובססיה קלה עם ברבורים...

לצערי דווקא את התמונה הזו לא מצאתי בספר ולכן אני לא יודעת בדיוק לשייך אותה לשנה/הוצאת ווג.

אני מניחה שזה ווג איטלקי/בריטי.

זה לא מספיק סקסי לצרפתי ויותר מידי אמנותי הומוריסטי לאמריקאי...

And if we are dealing here with fantasy,

who is a better mention than Tim Walker.

there is no doubt the guy likes swans.

likes them very much.

im sorry to say that this specific photo is not in his book that i have.

so i wont be able to detect from which vogue it came from.

my guess will be the British/Italic one.

since this photo shoot isn't "sexy" enough for the French one,

and far too humorist - artistic for the american one...

מתוך ווג איטליה 2008

Vogue Italia 2008

מתוך ווג בריטניה 2004

British Vogue 2004

*לא לשכוח את שמלת הברבור של ביורק בטקס האוסקר ב-2001. כל הביקורות קטלו. אני הייתי מאוהבת.

*Don't forget Bjork's swan dress at the 2001 Oscars. they hated it. i was in love.

ועוד משהו קטן לסיום ממיטב הקלאסיקות הישראליות

אבטיפוס - בוקר טוב עולם.

ספר פנטזיה - לא מה שחשבתם

אני לא חסידה גדולה של הזמנת בגדים באינטרנט. תקראו לי מיושנת. אבל מאוד קשה לי המחשבה שאני קונה בגד שאני לא יכולה למשש. אולי זה בגלל ארבע שנים מפרכות בשנקר. שם הבדים, התחושות והאיכויות היו בראש ובראשונה. בעצם סביר להניח שזה בגלל שנקר. קשה לי לקנות בגד בלי להרגיש, בלי לדעת איך התחושה על העור, בלי לראות את התפרים ואת האריגה/סריגה שלו. זה קצת כמו הפתעה ב"חבילה עוברת". יכול להיות שזכית בהפתעה מהממת שלגמרי שווה. ויכול להיות שזכית במשהו מעפאן. ואני לא אוהבת לקחת את הצ'אנס. במיוחד לא בבגדים. אמרתי את זה כבר לפני. באופן יחסי לבלוגרית אופנה/מעצבת אופנה/מתעסקת באופנה כל הזמן, אין לי הרבה בגדים. אולי העיסוק הבלתי פוסק שלי בבגדים קצת מוציא לי את החשק. וזה לא שאני לא מזמינה דברים מהאינטרנט. שלא יהיה לכם ספק. אין דבר מעורר חיוך יותר מאשר אותו פתק אומלל של הדואר בדבר חבילה. אבל בחבילה שלי לא תמצאו בגדים. אני מזמינה ספרים. גדלתי בבית שספרים נחשבו בו ערך עליון. כבר בתור ילדה הייתי תולעת ספרים קטנה, בלעתי בשקיקה את כל ספרי הנוער, מגלילה רון פדר ועד אסתר שטרייט וורצל. גדלתי. והאהבה לקריאה לא עברה. ולא פחתה. אנחנו מאוספי הספרים. הספרים ששמים ליד הזבל. אנחנו המצילים שלהם. להורי יש ספרייה לאומית קטנה בבית. ואוסף ספרי האומנות והעיצוב שיש לנו בבית, עולים עשרות מונים על הכמה מדפים המסכנים שיש בסטימצקי. אמא שלי תמיד מספרת שכשכל הילדים היו יושבים מול הטלויזיה ורואים סרטים מצוירים, אני דיפדפתי בספרים של ואן-גוך ושאגאל. לפני שנה הייתי בלונדון כמה חודשים. באותו הזמן, הוצגה במוזיאון העיצוב (הנהדר!), תערוכה של טים ווקר. הלכתי לראות אותה. פעמיים. רציתי לקנות את הספר, אבל הוא היה גדול וכבד וגם ככה היה לי אובר-ווייט. שכנעתי את עצמי (בעזרת אמא) שבספר אי אפשר לראות את מלוא האפקט של ווקר כמו בתערוכה ושזה מרשים פחות. חזרתי לארץ. לא התאפקתי. הזמנתי אותו. ווקר, הוא אחד מצלמי האופנה האהובים עלי. אם לא האהוב ביותר. בהפקה שנקראה "Lily takes a trip", והתפרסמה בווג הבריטי ביולי 2005, צילם ווקר את הדוגמנית לילי קול בהודו. כאן נמצא צילום ה - all times favorite שלי:

יש משהו בצילום הזה, שפשוט לא נמאס עלי.

אני יכולה להסתכל עליו שעות.

הצבעים.

הקומפוזיציה.

הרגש של הבד.

הנזילה שלו.

זה מים.

זה בד.

זה חלום.

זו מציאות.

זו אגדה.

זה סוראליסטי.

זה קסום.

זה על זמני.

זה טים ווקר.

היום נתקלתי בצילום שישר זרק אותי ללילי ולווקר.

מתוך הפקה של הווג הצרפתי דצמבר 2009.

כבר דיברתי על צלמים שלוקחים השראה מצלמים אחרים בפוסט הזה.

אז אמנם זה לא ממש אחד לאחד כמו בפוסט הנ"ל.

אבל אין ספק שישנה השראה מאוד מבוססת.