פוסט סכריני במיוחד. לא מומלץ לחולי סכרת.

יעידו עלי כל מכרי שאני לא טיפוס ורוד במיוחד. בתור מישהי שתמיד קוטלגה בתור "החמודה", ניסיתי רוב חיי להמנע מהצבע הורוד. זה עשה אותי באופן רשמי הרבה יותר מידי "חמודה". תמיד הרגשתי בובתית מידי. אבל בזמן בשנתיים האחרונות אני דווקא מוצאת את עצמי מתלבטת לא אחת על פריטים ורדרדים. אולי זה קשור לעובדה שהאהוב שלי בחר בי וכבר אין לי צורך "להחביא" את החמידות שלי. או אולי לעובדה שפתאום הצבעים הטבעיים חזרו לאופנה. או אולי סתם כי אני לגמרי גירלי והגיע הזמן שאני אאמץ את זהותי באופן רשמי ומוחלט. או אולי, אבל רק אולי, בגלל שלמישהי קרובה אלי תהיה בקרוב קטנטנה להלביש בורדרדות. מקדישה לכן את הפוסט. לך ולה. כל התמונות לקוחות מתוך הבלוג המדהים של Alix, היא ה "Cherry blossom girl" והבלוג המדהים שלה. אני חושבת שבכל הבלוגספירה היא זו שהייתי, ליום אחד, רוצה להתחלף איתה. העדינות, הנשיות, השיקיות הצרפתית. אין מילים. פשוט לדפדף בתמונות. *חייבת סוף סוף ללמוד צרפתית. (אבא!!!)

מגע המידס המושלם

היש למישהו ספק ששיתוף פעולה בין בית האופנה מרני והפטיסרי לדורה הפריזאי הותיק (זה שמתמחה במקרונים), יניב משהו שהוא פחות ממושלם? קופסא מוזהבת, מחוררת בחורים בגדלים שונים, עם עיטור פרח הנראה כעשוי מאותם חורים, מחביאה בתוכה את הפלא הזה.

מקרוני שוקולד אשר עטופים כל אחד בנפרד בעלי זהב דקיקים.

אכילים כמובן.

פטיסרי. פריז. מקרונים. שוקולד. זהב. אופנה עילית.

תשוקה.

מישהו מגיע לפריז בסביבות דצמבר?

נעליים כבניינים

"ארכיטקטים בונים עכשיו את שמם כמותג. זה יעיל לתעשיה ששמות אלו יהיו שגורים בפיה כמו כוכבי קולנוע. אנשי אומנות טהורים (Purists) בוודאי מוטרדים ומזועזעים מהעובדה שאני מעצב נעליים, אבל אני לא יודע למה. אנחנו חוזרים למודל היצירה של הרנסנס, אז אמן עבד ויצר על פני כל תחומי האומנות והעיצוב" - פרנק גרי (ארכיטקט). את הנעליים הללו עיצב גרי כחלק מקולקצית החורף ל-2009 של מותג הנעליים הצרפתי J.M. Weston. המותג, הידוע בנעלי העור האיכותיות שלו, מקפיד על יצור הנעליים מהחומרים המובחרים והמשובחים ביותר, תוך שמירה על מסורות יצור ישנות. היצור של הנעליים נעשה ביד, ונשען על דרכי ריקוע תפירה ובניה של הנעל אשר למד מייסד המותג Eugene Blanchard לפני כמאה שנים. כחלק מקולקצית הסתיו/חורף 2009 שלהם, ביקשו בווסטון מחמישה מעצבים ואמנים מתחומים שונים לעצב להם נעליים, בינהם פרנק גרי. גרי, הידוע והמפורסם כאחד האדרכלים הבולטים במאה ה-20, הוא יהודי אמריקאי. הוא היגר לקליפורניה מקנדה ב-46'. משנות השבעים עובד גרי כאדריכל ומוכר כאחד הארכיטקטים שהובילו את זרם הדה-קונסטרקטיביזם (המנסה לבצע מניפולציות בצורה ובחלל וליצור מערכת של חללים וצורות בניה ששוברות את המוסכמות האדריכליות שהיו קיימות עד אז) המפורסם מבנייניו הוא מוזיאון הגוגנהיים בבילבאו אשר נחשב אחד המבנים החשובים בתולדות האדריכלות של המאה ה-20. גרי, כפי שהוא מעיד על עצמו, הוא מסוג המעצבים שלא מגבילים את עצמם לסוג אחד של עיצוב. הרצון להתקדם ולחקור מקומות חדשים מניע אותו ואין זו הפעם הראשונה שגרי יוצא מבועת הנוחות של הארכיטקטורה שם בנה את שמו, ומתנסה בעולמות עיצוביים חדשים. בעברו אף עיצב קולקצית תכשיטים למותג העל-זמני טיפני'ס. אין ספק כי היציאה מהנישה שבנתה את שמך אל מקומות אחרים מלווה באומץ רב לצד הרצון התמידי להתפתח. רצון זה, לפי דעתי הוא אחד המדדים לאמן, יוצר ומעצב שאופקיו פתוחים (ללא ספק תכונה שלפי דעתי נדרשת אם ברצונך להיות מעצב טוב) ובאמתחתו ידע ומוטיבציה להגיע ולהתנסות בתחומים לצד חומרים שלא נמצאים במגירתו באופן תמידי. העיתוב הזה של גרי לנעלי גברים (כה חבל... גם אני רוצה זוג), הוא אחד מהעיצובים היפים שראיתי לאחרונה. הניחוח הוינטאג'י המובהק שנודף מהן, לצד החרטום הקרוב למושלמות, השילוב של נעליים ויקטוראיניות עם נעלי הג'אז של תחילת המאה לא מותרים ספק באשר ליעדן של הנעליים הללו - עטופות בנייר משי מחכות לרגלי הדנדי שינעל אותן. אותו גבר בעל חוש טעם משובח שיודע להרכיב מראה מדויק כל כך. נעליים כאלו פשוט לא ניתן להשליך על עצמך ולצאת מהבית. הן זקוקות לכבוד שמגיע להן. ללא ספק.

"אין צורך לעשות הבדלה בין תחומי העיצוב. נעליים הן מאוד ארכיטקטוניות והיו כך מאז ומעולם. עכשיו, יותר מתמיד ישנן נעליים שמתפתחות להיות בניינים" - פרנק גרי.

שאר הנעליים בפרויקט:

כל התמונות לקוחות מכאן.

מופע שנות השישים

חזרתי לארץ החמה. נסיעת עבודה שנמתחה קצת לשיטוט תרבותי מהיר הסתיימה. הטיסה נחתה. חזרתי לשגרה... ובכן. לאחר שלושה חודשי התמחות בלונדון בקיץ שעבר, בהם חרשתי מוזיאונים, ביקרתי בגלריות וראיתי בגדול כמעט את כל התערוכות הקבועות של המוזיאונים הגדולים, הנסיעה הפעם הוקדשה לתערוכות מתחלפות. כאלה שלא יהיו שם עוד חצי שנה, וגם לא היו שם לפני חצי שנה. זכיתי לראות כמה. בינהן התערוכה הזו, בגלריית הפורטרטים הלאומית (National Portrait Gallery ). "מהביטלס עד בואי. הסיקסטיז נחשפות" - תערוכת צילומים של ההתפתחות המוסיקלית של שנות השישים. כולל צילומים של הרולינג סטונז, ג'ימי הנדריקס, בוב דילן, פינק פלויד וכו'... אחת התערוכות הכיפיות שיצא לי לראות. אין ספק שזוהי תערוכה קלילה ביותר. כזו שמלווה במוסיקה כיפית ומציגה צילומים הנעים בתחילת הסיקסטיז בשחור לבן עד סוף הסיקסטיז אז כבר הצבע נכס לפריימים. מתוך כל הצילומים (ויש שם צילומים מדהימים של הבילטס, כולל קטעי עיתונות משעשעים ביותר שעמדתי לקרוא וגיחכתי לעצמי בעוד אנגליות מבוגרות מתנהגות כמו נערות סביבי, מצחקקות ומעלות זכרונות!!) דווקא הצילום הזה תפס את עיני. זהו צילום משנת 1965, של הדוגמנית ג'אנט עם לא אחר מאשר דיוויד בואי הקטן!

מעבר לזה שדיוויד בואי נראה כמו ילדונת קצוצת שיער (מישהו אמר צ'ארס ולא קיבל? Charles Guislain )

היו אלה המגפיים שגרמו לי לעצור מול הצילום.

(ואם בסיקסטיז עסקינן ומגפיים העלנו, לא ניתן להתעלם מהשיר הזה של ננסי סינטרה מ-66'...)

אין ספק שאנחנו נמצאים בעידן אופנתי קשה.

בעוד בעשורים עברו המציאו גזרות, הרעידו את העולם מבחינה אופנתית, הצהירו הצהרות בעזרת בגדים, כיום אני לא חושבת שנשאר מה להמציא באופנה.

אני מאמינה שהתפתחות האופנה בשנים הבאות תגיע מבחינה טכנולוגית. פיתוח בדים וטקסטיל (עיין ערך התצוגה של אלכסנדר מקווין ) יוביל את האופנה במקום פיתוח גזרות וצלליות.

הרי הטרנדים האחרונים היו חזרה של טרנדים משנים קודמות.

האייטיז הקשה מהעונה הקודמת.

הניינטיז מהעונה הנוכחית.

כמובן שאפשר לחזור לסבנטיז ולהזכר במכנסי הפדלפון שעד לא מזמן כולנו עוד לבשנו.

או בסיקסטיז עם חזרתו המאסיבית של המיני.

בכל מקרה.

הנקודה שלי היא שבגזרת האופנה כבר הרבה שנים שלא רואים שום דבר חדש.

ובנתיים אנחנו כולנו מתנחמים באביזרים ואקססוריז שמנסים להרעיד את העולם ולפעמים אפילו מצליחים (עיין ערך התצוגה של אלכסנדר מקווין )...

וגם כאן.

בגזרת האביזרים, יש מחזור.

לפעמים אנחנו יודעים את המקור.

לפעמים לא.

הצילום הזה נהיה כל כך עכשוי כשמסתכלים על מגפיה של ג'אנט.

(מודה שבצילום כאן זה נראה פחות טוב לעומת הצילום האמיתי)

מגפיים לבנות, המגיעות עד השוק.

עם פיפ טואז. האצבעות שלה בחוץ.

לחלוטין האופנה ששולטת כבר כמה עונות ומשגעת כמה קורבנות נעליים (מישהו אמר ג'יין ולא קיבל? )

ובכן. מסתבר שזה רטרו סיקסטיז במובן הכי טהור שלו.

תודו שלא ידעתם.

ואיך אפשר להזכיר את בואי ולא להתייחס למוסיקה שלו??

קבלו את הקליפ המקורי לסינגל שלו שפרץ את דרכו "Space Oddity" מ-69'.

שימו לב לפירוטכניקה והפעלולים של שנות השישי. הורס.

התמונה שסגרה את התערוכה ופתחה בעצם את העשור הבא (שלא הוצג למרבה הצער...) מראה את תחילת השגעונו של בואי.

ושל כל העולם...

מכאן.

London Baby

Well, mean time, till i get back A bit of London photos, sorry for the lack of writing. im sending you all a bit of cool air and clouds. got lots of posts boiling in my mind. so inspiring Oh, London My Love...

אחזור בקרוב!

שלום.

אני נוסעת.

אנסה לעדכן גם משם.

נשיקות לכולם!!!

דיונים על אומנות עיצוב וניגודים

מרכוס טרמונטו (Marcus Tremonto), הוא אחד מאותם יוצרים שנעים על הגבול שבין אמן ופסל לבין מעצב תעשייתי.

אין ספק שהוא מעצב-אמן. (וגם בעל חוש הומור לא קטן. נקודת בונוס רצינית)

מרכוס, בן לאב צייר, התחיל את קריירת היצירה שלו במקום שונה לחלוטין מרוב האמנים והמעצבים.

הוא בעל תואר במתמטיקה אנליטית.

וגם פיזיקה מכאנית.

הוא עבד בתור מהנדס.

בשלב הזה הוא החליט ללמוד אומנות וכיום הוא מחזיק באוסף התארים שלו, לצד התארים הריאליים, גם תואר באומנות.

הוא החל ליצור ולפסל אך מהר מאוד השתעמם מצורות וחומרי הפיסול הקונבנציונליים.

הרקע המדעי שלו הוביל אותו להתעניין ולפסל בחומרים המתקדמים טכנולוגית ותורמים לו פונקציונלית.

טרמונטו, היוצר בדירת סטודיו קטנה בניו יורק בעלת מעט מאוד חלונות, החל להתעניין ולהתנסות בחומרים המפיצים אור.

בנוסף להתנסות החומרית שלו, ובגלל החלל הקטן של הסטודיו שלו, ניסה טרמונטו ליצור אשליה של מרחב ותאורה, אותם אלמנטים שהיו כה חסרים לו במרחב האישי שלו.

כך הוא יצר סדרת עבודות מניאון ופרספקס.

התוצאה (בצילומים מעל), פיסול חצי גוף תאורה (בעיצוב ישן ומסורתי) העשוי גופי תאורה אחרים (חדשניים ומודרניים טכנולוגית) והנחתם על גבי פרספקס. ההשתקפות של חצי שנדלייר על הפרספקס יוצרת שנדלייר שלם, אשר באופן אוטומטי גם יוצר עומק בעבודה ואשליה של מרחב גדול יותר. משחקי הניגודים המתקבלים מיצירה זו מהווים את השיח האומנותי סביבה. (חצי-שלם, אמיתי-אשליה, ישן-חדש, מסורתי-מודרני וכו'...)

לאחר שיצר את סדרת העבודות הנ"ל, המשיך מרכוס לחקור את נושא התאורה והטכנולוגיה.

את העבודות הבאות יצר בעזרת טכנולוגיית "דפי אור".

כמו שציינתי בתחילת הפוסט, למרכוס שלנו יש חוש הומור מפותח.

הוא ממשיך את קו יצירת האור המסורתי מטכנולוגיות חדשות ולוקח אותו צעד אחד קדימה.

הוא יוצר ומפסל נורת חשמל מאותם דפי אור.

לנורה הזו, הוא מגדיל לעשות ואף נותן לה צורה מפוקסלת. אולי להראות לנו עד כמה נורה היא דבר מיושן.

מיושן כל כך שאם הייתה לה מקבילה ממוחשבת היא הייתה כל כך מפגרת טכנולוגית עד שלא היה ניתן לראותה במצב רגיל אלא בפיקסלים. גדולים ומיושנים. כמעט כמו ב"דיגר".

הפרופורציות של הנורה הזו מדהימות אותי.

כשראיתי את עבודת הנורה הזו לראשונה חשבתי שהוא יצר אותה בגודל 1:1, לנורה רגילה.

אך הוא בוחר להגדיל אותה ולתת לה עוד אלמנט עיצובי המכניס אותה אל תוך דיון האמיתי/ממוחשב, אשליה/מציאות, ישן/חדש שהוא כל כך אוהב לעורר.

עבודה נוספת שלו על אותם "דפי אור".

גם כאן, הוא ממשיך את צורת הנורה, אבל מעניק לה תחכום. מוציא אותה מהדו מימד שהיא הייתה בו עד עכשיו (בעבודותיו), מוציא אותה מהמסורתיות ומהעיצוב הישן נושן שלה ומעניק לה מודרניות, מינימליזם, ועיצוב חדש ומעורר השראה.

יצירה נוספת בסידרה זו היא גוף התאורה הבא:

כאן נכנס אל דיון הניגודים גם החושך/אור, פונקציונליות/קישוטיות, שחור/לבן.

אין ספק שכמות הניגודים שמצויה בעבודותיו יכולה לעורר דיונים ארוכים על משמעות העבודות, על הביקורת שהן מטיחות בחברה, על הפן האסתטי כנגד הפן הפונקציונלי (לגמרי לא סותר אצלו!!) ועוד ועוד.

אבל לפעמים אני פשוט אוהבת לראות דברים שמעוררים בי השראה. בלי להתווכח. בלי לעורר דיון מעמיק מידי (חוץ מאשר עם עצמי, אבל זה לגיטימי). בלי לטחון אותם. פשוט לנסות ולהשאיר אותם כמה שיותר טהורים. תמימים. יפים. מעוררי חיוך. אסתטיים. מעוצבים. יצירות שגורמות לי להעריך את האמן אפילו מבלי לדעת עליו כלום.

יצירות כמו אלו. התמונות לקוחות מכאן ומכאן.

אירבינג פן 1917-2009.

אירבינג פן. (Irving Penn) אחת מצלמי האופנה הגדולים הלך לעולמו. אני רוצה להקדיש פוסט קטן לעבודתו המופלאה. פן (שנולד ב-1917), למד בבית הספר של המוזיאון בפילדלפיה, מורהו היה האמן-צלם אלכסיי בורדוויץ'. לצד התחלת דרכו כצלם הוא החל את דרכו האומנותית כצייר ומאייר ואיורים שלו הופיעו בעיתונים נחשבים כמו ההארפרז' בזאר. ההכרה בצילומיו הגיעה אחרי מלחמת העולם השניה, אז כבר בלט סגנונו האישי והוא היה ידוע בצילומיו, אשר זוהר ושיק נשי אפיינו אותם ובלטו מהם. הוא היה בין הצלמים הראשונים שהעמידו דוגמניות אל מול קיר אפור או לבן ולא השתמשו ברקעים או צילומי חוץ. הוא התמחה בצילומי שחור לבן, משחקי אור וצל ליצירת דרמה, והקפיד לעבוד כמעט ורק עם אור שמש, ועם כמה שפחות תאורה מלאכותית. הוא עבד בשביל ווג הרבה מאוד שנים וצילם בשבילם הפקות אופנה רבות וצילומי פורטרטים מרהיבים. רבים מצילומיו הקדימו את זמנם ולא הובנו על ידי הקהל עד תקופות מאוחרות יותר, בהן הוא נחשב לפורץ דרך וצלם מן השורה הראשונה. יש לצילומים שלו את הניחוח הוינטאג'י שכל כך הרבה צלמים מנסים להשיגו. גם בצילומים העכשווים יותר שלו, דוגמת הצילומים של קייט מוס, יש את אותו ניחוח שנודף מכל הצילומים שלו, ישנים וחדשים כאחד. ההערצה למין הנשי, חוסר הפחד ממנו, מקום הכבוד שהוא נותן לנשים שבצילומיו, והיכולת להוציא אותן הכי יפות וחזקות שאפשר, לצד נשיות נשפכת וברורה. אין אלו הנשים החזקות של שנות השמונים שניסו להדמות לגברים, אלא נשים חזקות ומאוד מאוד נשיות. בנשיות בולטת ולא מתנצלת. יהי זכרו ברוך.

ומי יתן שירבו אמנים כמוהו.

תמונות מכאן, מכאן ומכאן.

פטיט לולו תומכת בפלסטיק, עדיף שיהיה ממוחזר בבקשה

להיות מעצב זה לא קל.

להיות מעצב צעיר שסיים את הלימודים בשנים האחרונות, זה אפילו קשה.

להתפרנס מזה, זו בכלל משימה בלתי אפשרית.

לכן, כשפנו אלי מטעם "פלסטיק" ליצור שרשרת בלוגרים הרגשתי שאני תורמת לחברים שלי כשאני חלק מפרויקט הבלוגרים הזה.

ומה זה בעצם אומר?

כל אחד מאיתנו התבקש לכתוב פוסט על פלסטיק.

כחומר.

ובסוף הפוסט לצרף לינק לבלוגר הבא, לפוסט שלו על הנושא, שמצרף לינק לבלוגר הבא וכולי וכולי, עד שהקורא חוזר לנקודת ההתחלה הקריאתית הראשונית שלו.

"פלסטיק" הוא יריד/שוק/אירוע המתקיים בסוף השבוע הקרוב, המאגד בתוכו, בנוסף ל-50 מעצבים שמוכרים את מרכולתם (בעיקר בתחום האביזרים), גם שחקנים המציגים מיצגי תיאטרון ומוסיקאים. זוהי יוזמה עצמאית מבורכת (שרצה כבר שנתיים) שנותנת פייט מכובד לכל אירועי המעצבים המסחריים יותר. ניתן להגיע לאתר "פלסטיק" לעוד פרטים מכאן.

כשישבתי וחשבתי מה אכתוב על פלסטיק, היה ברור לי שזה יהיה מנקודת מבט עיצובית.

(ואנחנו בתור נשים חייבות הרבה לחומר הזה, אשר ממנו נגיד, עשויים סיבי הניילון שמשמשים בין היתר לגרבונים שלנו!)

אבל עכשיו.

עם כל המודעות הסביבתית.

יש בעיה.

כי הוא חומר לא ידידותי לסביבה בכלל. בכלל. בכלל.

אז חיפשתי פתרון. וחיפשתי וחיפשתי.

וכשהגעתי לאתר של ליזי לי (Lizzie Lee), ידעתי שמצאתי את מה שחיפשתי.

ליזי יוצרת גופי תאורה.

מעבר לזה שהם מדהימים ונכנסים בדיוק לקטגוריית העיצוב הוינטאג'ית שאני כה אוהבת, הקרויה בפי "ינטה-שיק", הם גם לגמרי תומכים ועוזרים לסביבה.

ליזי יוצרת על ידי מחזור פלסטיק את הגופים הללו, אותם היא משלבת עם תחרת קרושה וינטאג' אף היא. כל האהיל הזה, כולו על טהרת המחזור.

הפלסטיק היה פעם בקבוקי חלב, בקבוקי שתיה ועוד מיני פלסטיקים אחרים.

התוצאה שלה מדהימה בעיני.

עדינה, נראית כחדשה (אני הכי אוהבת יד שניה שנראה חדש!), ידידותית לסביבה, מפיצה אור רך וחם, מפיצה אהבה וחיוכים, מפיצה שלום בין אנשים (בסדר. מודה. נסחפתי.)

בכל מקרה.

הנקודה שלי כאן, בעצם, היא להדגיש שעד כמה שפלסטיק זה אחד החומרים הכי שימושיים לנו, והכי יומיומיים אצלנו, צריך להתחיל להפחית את השימוש בו.

ואם לא להפחית אז למחזר אותו. ממש כמו ליזי שלנו.

שגורמת על ידי האומנות שלה שחומרים שבעצם היו נזרקים לאיזו מזבלה ולא היו מתכלים בשנים הקרובות, יעמדו עכשיו אחרי "מייק אובר" כללי בסלון של מישהו ויסחטו מחמאות.

לכלוב הבקבוקים כבר הלכת השבוע??

ועכשיו הגיע הזמן, לעבור לפוסט הפלסטיק הבא אצל קלבה החיננית.

קדימה, אל תתעצלו.

מה קורה אם נחשים משתלטים על הנוסע השמיני?

תמונה אחת (או כמה, במקרה הזה, שווה אלף מילים, או אלפי מילים במקרה הזה...) צר לי להשתמש בכזה משפט נדוש. באמת שניסיתי למצוא אלטרנטיבות. אבל אין. פשוט אין. הקולקציה של אלכסנדר מקווין הפילה אותי. הפילה אותי מהכסא. גרמה לי לגמגם. גרמה לי להזכר מה זו צמרמורת התרגשות מקוקלציה. גרמה לי להזכר למה אני אוהבת אופנה. ותכלס, הגזרות לא חדשות. מקווין לא מביא לנו בשורה מרעישה על גזרות שלא ראינו. אבל ההדפסים שלו. והצבעים שלו. והאביזרים שלו. והסטיילינג שלו. אם בפוסט על גארת' פו קיטלגתי אותו כמעצב שמתייחס לאופנה כאל אומנות, כאן הוא מראה לכולם מאיפה משתין הדג, הנחש, החייזר (מי שאתם בוחרים). אין ספק שמקווין העלה שואו אמיתי. החל מאורות הבמה המתחלפים, הגורמים לתפאורה להראות שונה בכל שלב של התצוגה, עד האיפור-שיער של הדוגמניות. לו יכולתי להיות זבוב קטן על הקיר, יכולתי גם לספר לכם איזו מוסיקת רקע הייתה. וזו פעם ראשונה העונה שזה ממש מעניין אותי. לדעת מה היה הליווי לתצוגה הלא יאומנה הזו. נחשים. זוחלים. חייזרים. דגים. מתחת לים. מעל הים. מעל הרקיע. הוא מצליח לתמצת הכל בתוך הקוקלציה הזו. עזבו אתכם ממנימליזם. עזבו אתכם מנקיון. את אפקט הוואו הנכסף, הוא הצליח להוציא מפי. (מלווה בפתיחת עיניים, תגובות לא רצוניות וגמגום קל) אלכסנדר מקווין אביב קיץ 2010:

כמה קלוז-אפים על הנעליים הלא הגיוניות בעליל, השיער המטורף, האיפור המדהים.

את התצוגה סיימה המערכת לבוש הלא הגיונית הבאה:

ואם זה נראה לכם מופרך ככה, תגלגלו קצת למטה ותראו את הקלוז אפים.

פשוט אין מילים.

אין. אפילו הציפורניים!!!!!!

זה הכוח של אופנה.

לרגש.

להדהים.

כל פעם מישהו אחר עושה את זה.

ונכנס למעגל האקסקלוסיבי של האנשים שמשפיעים על העולם.

אני לא מגזימה.

כבר כמה שעות עברו מאז שראיתי אותה.

אני לא מפסיקה לחזור אליה.

זה חייב לומר משהו.