יום שלישי, 29 בספטמבר 2009

בוטגה ונטה קיץ 2010.

מאז שהתחיל חודש האופנה אי אז בניו יורק, עבר ללונדון ועכשיו מהדסות הדוגמניות על המסלולים במילאנו, אשר נמצאת במדינה בה לגימת אספרסו בפיאצה נחשבת סוג של חובה אזרחית וציבורית, אני מחפשת את התצוגה שתעשה לי משהו.
את אותו מבט כמהה, את העין הזגוגית, את הרצון העז והקנאה כלפי יצירה של מישהו אחר.
ובסוף, ההמתנה השתלמה.
מצאתי אותה.
בין שלוש הערים, עשרות התצוגות, מאות הדוגמניות ואלפי זוגות הנעליים מצאתי את האחת שלי.
כשלמדתי, מעבר לעיצוב מבחינה מעשית, למדתי מהתבוננות והקשבה בביקורות אין ספור שחוויתי, שלי ושל אחרים, גם להסתכל על קולקציות במבט מקצועי.
להפריד את טעמי האישי ולהעביר ביקורת מיקצועית בהתאם לנושא ההשראה של המעצב, התהליך שהוא עבר והסיפור שהוא מספר דרך התוצאה.
אבל עכשיו, כשפתחתי בלוג, שכולו שלי, ורק שלי.
אני בוחרת להציג פה את מה שאני אוהבת. את הטעם שלי.
עם המון מקצועיות אבל אני לא מתחייבת לאובייקטיביות.
כל הכתוב כאן הוא סובייקטיבי לחלוטין ומתבסס על הטעם שלי.
יש אנשים שאולי לא יבינו מה אני רוצה ודעותיהם יהיו מנוגדות לשלי, ואני מקבלת את זה, כי אחרי הכל, אופנה היא סוג של אומנות, אומנות מטבעה מעוררת דיון.
הקולקציה ששבתה אותי היא הקולקציה של בוטגה ונטה (Bottega Venta).
אני מניחה שהמבקרים הקבועים כאן כבר מכירים קצת את הטעם שלי ואת האהבה שלי לנקיון בבגדים. לפשטות.
לתחכום עדין.
ולא למסות אדירות.
לצבעוניות פשוטה.
הצבעוניות של בוטגה ונטה שבתה אותי מהרגע הראשון.
לבן-שמנת-צהוב חרדל-נגיעות של חום.
זהו.
סה-טו.
כשקראתי שההשראה של הקולקציה היא בגדי ג'ודו, בכלל התאהבתי.
הכל סובב על בסיס אותו נקיון ופשטות של אומנות הלחימה. הכל מאוד נקי, אבל כל כך עוצמתי.
יש אימרה שאומרת
Less is more.
אני דוגלת בה מכל ליבי. הקולקציה הזו היא דוגמא מובהקת לכך.
היא כל כך שקטה אבל כל כך חזקה.

כיאה לקולקציה בהשראת ג'ודו, מקומו של הבד הנכרך לא נפקד. הוא מוצא כאן את תפקידו בצורת גופית קולר-מעטפת, כביכול הכי מתבקש.

אבל.
הגופיה מקבלת את צורתה מחגורת הבד (אלמנט ג'ודואי (ג'ודוקה?) מובהק...). החגורה אינה חלק מהגופיה אלא רק נותנת לה את הקרבה לגוף וגורמת למראה הפיסולי שלה. כביכול גורמת לאשליה שאם נתיר את הקשר, תפתח גופיה זו ותגלה את גופה של הדוגמנית. אי אפשר להתעלם מהתיק הקלוע הנהדר בצבע המדהים. כמובן שידיות עור הקרוקודיל הצהובות רק מוסיפות לכל הטקסטורליות העדינה בכל המערכת.
קלוז אפ של הנעליים המדהימות שליוו את התצוגה.

עוד פריט שבוטגה ונטה עיצבו בצורה מרהיבה במבחר סגנונון הוא הז'קט הג'ודואי.

כאן אפשר לראות שתי דוגמאות מרהיבות. האחת (הימנית), נוזלת ונשפכת יותר. הוא רחב, אין לו סגירה ממשית, שרווליו הרחבים מגיעים קצת אחרי המרפק באורך שכל כך נכון עכשיו. קיפול אחד כלפי מעלה נותן לו את הטאצ' העכשוי. כמובן שהאוברול שנראה בערך כמו הדבר הכי נוח שיש, רק מוסיף לתחושת הנינוחות שבוקעת מהתמונה. אפילו הפלטפורמות האימתניות לא נראות כל כך גרועות בתוך מכלול הנעימות הזה.
משמאל, יש לנו דוגמא פיסולית קצת יותר, נשפכת קצת פחות. גם כאן, השרוולים רחבי הפתח עם הקיפול תופסים את העין. אבל כאן ממש כמו בחולצות הג'ודו של השכן הקטן שלי שהולך לחוג, יש מחשוף וי שנוצר מהמעטפת ושוב חגורת הבד.
מי ידע שחליפת ג'ודו יכולה להיות כל כך שיקית... (טניה לתשומת ליבך...)
והגזרות.
הו הגזרות.
התחכום העדין.
במבט ראשון.
שמלה א-סמטרית, שרוול נפוח. ראינו עשרות כאלה.
במבט שני, בוחן יותר.
השרוול של השמלה הזו, הוא יצירת אומנות. הגזרה שלו מרהיבה.
הקיפול העדין שלו שולח אותי למחוזות הארגמי. אי אז, כשעוד ניסיתי לעשות ציפור מקיפולי נייר.
לו השקעתי.
מי יודע לאן זה היה לוקח אותי.
מרהיב.
עוצמתי כל כך אבל עם זה כל כך שקט.
שמלה נוספת ששבתה את ליבי היא השמלה הלבנה הזו.
שוב.
כביכול עוד שמלה לבנה.
כפתורים לכל אורכה.
צוורון וחגורת בד על המותן.
אבל אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים.
שוב השרוולים הרחבים, שנותנים ליד מקום לתזוזה.
שנותנים לכל זרוע את האשליה של יד דקיקה וענוגה.
הקיפול של השרוול שמשרה שיק מרושל במקצת.
לצד הצוארון המהונדס.
איזה צוארון! הכפילות העדינה שלו, שלא מעבה אותו, שנפתחת בצורה מחציאה כל כך. נותנת לשמלה הזו, את הטאץ' שנכסף שבין אופנה לסטייל ושיק.
וכמובן שאת היצירה הזו חייבות ללוות נעליים השוות להן.

הו, נעליים מושלמות.

היו שלי.
למה כבר לא נופלות לי שיניים, לבקש מהפיה איזו משאלה קטנה??
אגב.
האורך של המכנס פה, הוא האורך הכי נכון עכשיו.
אני קוראת לו אורך אלבר. (ואם אתם לא יודעים איך אלבר אלבז מתלבש, אנה עשו עליו גוגל במהירות).

גם כאן, מדגימים לנו, כיצד גזרות שכביכול "אין בהן כלום", הן עולם ומלואו.

הפיסוליות, הפשטות, הנקיון.
הפרופורציות של השרשרת כלפי המחשוף בתמונה השמאלית, מושלמות.
השסע הקטן בצד השמלה גורם לה לסקסיות קלה. לא בוטה, אלא מרומזת ועדינה.
ההכנסה המרומזת של הצבע הצהוב בתמונה הימנית, ממש רק בקיפול השרוול, כאילו אומרת לנו שאם נהפוך את השמלה נגלה שכל הבטנה היא צהובה בוהק. כאילו שומרת את הסוד הקטן שלנו. השמרנות מבחוץ, אבל הפראי בפנים.
זה כמעט כמו ללכת עם התחתונים הכי יפים שיש. בלי שאף אחד יודע, מתחת לשמלה הכי משעממת שיש. מספיק שאת מרגישה ויודעת את זה. זה משנה הכל.
ומי מאיתנו לא קנתה מכנס בגלל בד כיסים מהמם, או תוית מגניבה או אפילו נעל בגלל סוליה היסטרית?
ואז, הרמז מתפרץ.
והשמלה כולה מקבלת את אותו צהוב. החגורה הצהובה משתלטת על הדגם כולו, הצווארון מקבל חיים משלו, מתפשט לכתף, עוטף אותה בחום של צהבהבות, נופל ממנה ברכות אל עבר הקלאצ' הקלוע שגם הוא לא קלוע עד הסוף אלא מתפרץ לכל עבר כמו שמש קטנה בכף היד.

המעבר הזה. מהלבן לצהוב מתרחש אפילו בתיקים. הדגרדה העדין זוחל על התיק. מקצה אחד לשני. מהבהיר והעדין לצהוב הבוהק.

איזה תיק.

התמוגגות.

את מוקומה של חגורת הבד של הג'ודו כבר הזכרנו.

אבל כאן היא מקבלת תפנית. במקום להשאר כחגורת בד בלבד, הופכת זו, לבד עצמו. שורות שורות של סרטים, תפורים אחד לשני יוצרים כאן שמלות מרהיבות. אחת בגזרה שמרנית יותר אבל עם צבעוניות כל כך קלילה וכל כך קיצית ונעימה. והשניה אמנם בצבע אחיד, אך עם גזרה מפוסלת יותר. א-סמטרית. רחוקה מהגוף, אך קרובה אליו. מחמיאה אך גם מעלימה. והכל מקבל ערך מוסף כאשר מסתכלים על הטקסטורה המדהימה שנוצרת מהחיבור של הסרטים. מעין תלת מימד עדין. כמו כל הקולקציה. עדיו. אבל שם. אי אפשר לפספס אותו או להתעלם ממנו. ואין נשי ממנו.

לא יכולתי להתעלם מאלו.

ריר.

יום חמישי, 24 בספטמבר 2009

!Stop in the name of LOVE

התמונה מכאן יש דברים שאני פשוט לא יכולה לעמוד בפניהם. זה אחד מהם. פרצופים על הרמזורים כבר ראיתי ומיציתי. ליד כיכר רבין יש תמרור "האט זכות קדימה לא שלך" שהפכו אותו ללב. כמובן שכשראיתי אותו הייתי בלי המצלמה ולא יכולתי להוסיף אותו לפוסט.
אך בזכות קורא אנונימי ששלח לי את הלינק, הנה התמונה לפניכם. לקוחה מכאן. נו, אני מניחה שהבנתם כבר. אני גירלי גירל בכל רמ"ח איברי. תנו לי לבבות. (תשאלו את אבאמא שהיו צריכים לתלות את כל מאות אלפי ציורי הלבבות שלי מגיל 4 על הקירות בעבודה) ועוד לבבות. אוהבת אהבה. אוהבת לאהוב. אוהבת להיות נאהבת. למה להכחיש? רק להפיץ. (ולא בצורה השנטית פנטית) באמת מאמינה שאם תאהב. יאהבו אותך. אופטמיות. זה מסבתא.

יום שני, 21 בספטמבר 2009

הבלוגרים כהשראה

כל שנה במהלך שבועות האופנה מעניין לראות איך מיתרגמת אופנת הרחוב לאופנת מסלולי המעצבים.
זה לא סוד שמעצבים רבים שואבים השראה מאופנת הרחוב, אשר בתמורה שואבת השראה מאופנת המסלולים.
בעידן המודרני שאנו חייבם בו, כשהאופנה ודרכי התקשורת כל כך נגישים קלים ומהירים, זה הכרח.
מעצב אופנה שלא מושפע מאופנת הרחוב לא יכול לקרוא לעצמו מעודכן.
אמנם מאז ומתמיד ניסו מעצבי האופנה לפרוץ דרך ולהיות חדשניים, להביא את הבשורה החדשה הם קראו לזה.
אבל כיום, כשהמציאו בערך את כל הגלגלים, ואז גם את הגלגלים הרזרווים, גלגל ההחלפה שבבגאז' ואת גלגלי השיניים, מה שמעצבי האופנה עושים, הוא לשלב. ליצור שילובים בלתי צפויים, גזרות שמבוססות על ערב מבדים פושטים, גזרות של יום יום מבדים של ערב, שילובי בדים, שילובי סגנונות, כמה שיותר בלאגן, יותר טוב.
שילוב של הרחוב ה"נמוך" והמעוצב וה"גבוהה" הוא כבר עניין שבשגרה.
אבל כשהרחוב נכנס לנו לבתים ולמחשב דרך בלוגי צילומי רחוב נהדרים דוגמת ה Sartorialist, Face Hunter, ההולך ברחובות שלנו, ועוד רבים וטובים, נפתח ערוץ השראה חדש לגמרי.
לאקסטרה אפקט של הרחוב שנכנס לבית, מומלץ ללחוץ על Play!
ההבדל המהותי שבין השראת האינטרנט בכלל והבלוגרים בפרט לבין הרחוב, הוא שבשביל לקבל השראה מאופנת רחוב, האופנה עצמה הייתה צריכה להתפשט מספיק ולגרור מספיק אנשים לגל טרנדי אופנתי שיכל להגיע עד החלונות הגבוהים.
בעוד שבעולם הוירטואלי ובבלוגספירה בפרט, יכול אינדבידואל להשפיע ולהגיע אל אותם חלונות, בזכות טעמו האישי, עקשנותו וסגנונו הבולט. מה גם שאם הבלוג שלך מצליח ונצפה על ידי גולשים מכל העולם, הוא מהווה מוקד משיכה ועניין שמעצבי האופנה רוצים לעורר.
וכך, מצאתי את עצמי מסתכלת על התצוגה של טופ-שופ יוניק ואומרת לעצמי,
היי! אני מכירה את זה! (חכו לסוף הבלוג, וגם אתם תגיבו כך)
את "בגדי הכלוב" ראיתי לראשונה אצל Kingdom Of Style, שתי אחיות מהממלכה המאוחדת (הקוראות לעצמן בממלכת הסטייל שלהן, Queen Michelle ו - Queen Marie), בעלות טעם אופנתי שנע בין הביזאר לאוונגרד ל"מה-לעזאזל-היא-לובשת??", עם חוש הומור אנגלי טיפוסי.
לא משעמם לעולם בבלוג שלהן.
מישל, אחת מהאחיות, וזו המרבה להצטלם, בעלת אובססיה קלה לכל מה שגזור ובעל אוריינטציה "כלובית".
אחרי שרכשה את חצאית הכלוב שלה (ואי אפשר להתעלם גם מהבלוג המצוין של סוזי באבל בו היא הוצגה לראשונה, אבל מגיע לה פוסט שלם משלה...) המוצגת כאן על המלכה עצמה:
כן, זו אכן "חצאית".
כן, היא אכן לא מכסה כלום.
כן, היא נראית כמו סקוצ'ים ששיחקו איתם.
לא, אני לא מבינה מה הקטע.
כן, אמרתי לכם שיש לה טעם קצת קשה לעיכול.
המשיכה המלכה וקנתה לעצמה גם שמלת כלוב.
(אני לא מציגה את רכישות המלכה לפי סדר כרונולוגי, אלא כזה שמתאים לפוסט שלי, ואיתה ואתכם הסליחה על כך...)
את האובססיה הקלה שלה כבר הזכרתי כאן, ועל כן, אל לכם לחשוב שכאם עצרה עלמה זו.
היא עיצבה יחד עם מעצבי "The Norwegian Wood" (אותה חברה שייצרה את חצאית הכלוב), שמלת כלוב. ולא סתם שמלת כלוב אלא שמלה שההשראה שעומדת מאחוריה היא מבנה הצלעות, הריאות ועמוד השדרה, אני מביאה לכם כאן שתי מערכות לבוש שמישל היקרה רקחה על בסיס אותה שמלה:
הנה אנחנו מגיעים אל ההקשר המתבקש, תודה שנשארתם כאן עד הלום!
היא המשיכה והצטלמה בטייץ עשוי "פסי כלוב" :
(הסנדלים שלה בתמונה התחתונה כאן עם הטייץ - האם אלו נעליי האובססיה החדשות של עולם הבלוגים?? ראיתי אותן כבר לא מעט בבלוגספירה, או בתמונות או ב - Wish Lists של מיטב בנותינו...)
את עניין טייץ הכלוב והאובססיה הקלה של מישל אני אסיים בהצגת תמונה מתוך הפקת אופנה מגזין אופנה אוסטרי הקרוי "Indie Magazine" שהוד מעלתה סרקה והעלתה לבלוג שלה שרק מדגיש את כל העסק.
מתוך התצוגה של טופשופ יוניק לקיץ 2010:

נראה לי שהבהרתי למה התכוונתי... לא?

יום חמישי, 17 בספטמבר 2009

חג שמח ושנה טובה לכל קוראי

בזכרונות ראש השנה של ילדותי מהולים צבעים.

אדום. הוא הראשי. רימון היה מאז ומתמיד אחד הפירות האהובים עלי. היינו יושבות ומקלפות רימונים. במשך שעות. תמיד אל קערה מרכזית, אליה היינו מידי פעם מכניסות את האצבעות למולל את הגרעינים ולחפון מקבץ ביד, להכניס לפה ולכרסם את היהלומים האדומים הקטנים הללו.

לבן. היינו מתלבשות בלבן. המפה הלבנה הייתה נפרשת בחגגיות אל השולחן. כוסות היין השקופות היו נעמדות והכל היה מקבל פן חגיגי. בין הכוסות היינו משחקות, עוזרות לערוך את השולחן. אז הוא היה ארוך, לפני שהמשפחה גדלה כל כך וכבר לא נכנסת בבית אחד...

ירוק. כמו כל חג, אנחנו מבלות אותו בזכרון יעקב אצל סבתא שלי. ובתור ילדות עיר, ההגעה לזכרון הייתה תמיד מלווה בירוק. העצים בשדרה, השדות המקיפים, ההר המוריק. רעננות של תחילת שנה, של סוף הקיץ.

ותמיד הייתה את המסורת. זאת היהודית. זאת שיצא לי קצת להתרחק ממנה בשנים האחרונות. כשסבא שלי היה חוזר מבית הכנסת, עם דודים שלי, והיינו יושבים לשולחן החג. אז זו לא הייתה סתם ארוחה חגיגית. אז, זה היה חג. והיה כבוד לחג, והרחובות היו שקטים. ובבית היינו מתחילים את השנה, במהומה קלה, בצחוק, בחיוך, אבל תמיד עם כבוד. המון כבוד.

התקופה הזו של ראש השנה עד סוכות תמיד מהולה אצלי בזכרונות מסורת.

מבית הכנסת בראש השנה, דרך השקט והצום של יום כיפור, עד הכניסת לשוק ארבעת המינים במאה שערים, בין כל השחורים, שתי ילדות קטנות עם אבא שלהן, בוחרים את ארבעת המינים לסוכה שבבית. שתמיד הייתה מקושטת הכי יפה, עם שרשראות קרפ, שרשראות נוצצות, ציורים תלוים עם סיכות על הקירות ומגזרות נייר בצורות משונות.

כבר הרבה שנים שאני לא ילדה, ולצערי גם אין סביבי עדין ילדים קטנים. האם זה עדין ככה? האם הקסם של ראש השנה נשאר תמים ומיוחד? או האם הוא נשבר יחד עם האינטרנט והטלויזיה? יש משהו כל כך נקי בראש השנה, כל כך טהור.

זוהי ההתחלה האולטמטיבית להכל.

הקטע שאני מצרפת כאן, לקוח מתוך שיר השירים. אמנם מדבר הוא על האהבה הרבה שרוכש האיש ליקירתו אהובתו, אבל אני חושבת שבדרך שהוא מתאר את שלמותה הייתי אני רוצה לתאר ולקוות שתראה השנה החדשה שתבוא.

א הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּך יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. ב שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה: שֶׁכֻּלָּם, מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה, אֵין בָּהֶם. ג כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה; כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. ד כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת; אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים. ה שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה, הָרוֹעִים, בַּשּׁוֹשַׁנִּים. ו עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים--אֵלֶךְ לִי אֶל-הַר הַמּוֹר, וְאֶל-גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה. ז כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, וּמוּם אֵין בָּךְ.

שיר השירים ד'.

מלאת אהבה. וללא שכול. אמן.

יום רביעי, 16 בספטמבר 2009

הקיץ הבא תלבשי שקוף

חודש האופנה התחיל. התצוגות בניו יורק כבר מזמן בעיצומן. ואני קבורה תחת עבודה, נסיעות, חברים נטושים וקצת אהבה. אבל הנה, התפנתי לכתוב לכם קצת על המתרחש אי שם בניו יורק הרחוקה... ובכן. היות ואף אחת מהתצוגות לקיץ הבא לא הפילה אותי מהכסא. אני לא רואה טעם לסקר כאן תצוגה שלמה של מעצב אחד (מקווה שהמצב ישתנה בלונדון/פאריז/מילאנו). במקום, אני מציגה לכם כמה טרנדים שהולכים להיות הדבר החם בקיץ הבא. והטרנד הראשון שפשוט אי אפשר להתעלם ממנו ונראה על מרבית מסלולי התצוגות הוא השקוף. והוא בכל. משמלות, דרך חולצות, גופיות ומכנסיים. אחרי שליידי גאגא גרמה לקדחת "בוא-נלך-בלי-מכנסיים-זה-נורא-מגניב", אולי זו התשובה במעין חצי דרך. לא נוותר לגמרי על הבגדים, אבל מצד שני, גם לא לגמרי חייבים להסתיר הכל. קבלו אותם, את המערכות שלפי דעתי היו המוצלחות ביותר בכל עניין השקוף הזה. חוסר צניעות זה הכי קיץ 2010!! מקס עזריה (ימין למטה) + טמפרלי לונדון (שמאל למטה) במראה "אני ממש חייבת תחתונים תואמים לשמלה שלי". השמלה של טמפרלי לונדון עם החתכים והאפליקציות מדהימה בכל קנה מידה אנושי, כל כך רכה נשית וזורמת. קצת מזכיר לי את ציורי קעקועי הגוף השבטיים של רודארט בתצוגה העונה:
ארין פת'רסון (ימין למטה) + ג'ייסון וו (שמאל למטה) דוגלים בחלק עליון שקוף וחלק תחתון צנוע. (מזל, אחרת משטרת הצניעות בירושלים עוד הייתה תוקפת אותם...) הם גם דוגלים בחופשיות האישה והשחרור שלה מכבלי החזיה. מסתבר.
אלכסנדר וונג מכניס את השקיפות בפאנלים מרכזיים בחולצות/שמלות עשויות פוטר. שילוב מאוד מעניין בין הספורטיבי (ההשראה שלו לקוחה מעולם הבייסבול) ונשי והעדין. העובדה שדווקא הפאנל המרכזי הוא השקוף ולא השרוולים או חלק אחר שמסתיר את האיברים המוצנעים, היא העובדה שגורמת למראה לקבל את המראה הקולי והלא מתאמץ של וונג. (אצל איי לאב ג'וש ביתר אריכות ועם תמונות גדולות יותר - מומלץ מאוד!)
המכנסיים השקופים שלו הם סוג של טרנינג, אבל שקוף ומגניב לחלוטין (ומופיעים העונה גם אצל מארק ג'ייקובס, ממש כאן עוד קצת למטה).

אצל דונה קארן המראה השקוף ללא ספק בוגר יותר, נשי יותר, רציני יותר. למרות שהיא עוטה שכבות על שכבות של בדים שקופים אחד על השני, האפקט המתקבל בסוף, גם אם הוא לא חושפני לחלוטין, הוא עדיין שקוף (הפטמות המבצבצות הן הוכחה לכך...) צבעוניות האבן מהפנטת והטקסטורליות שבהדפסים עידנה ומדהימה.

מעבר לזה,
בא לי נורא את הכובע של הדוגמנית עם הנוצה והכל! (דרטניאן שיק?)
ג'וליאן לואי (כאן ממש למטה) עם קולקציה מדהימה, שבתה אותי מהתמונה הראשונה של הקולקציה שלה.
עם צבעוניות שנעה בין הלבנים דרך השמנות עד לחול ולגווני הטבעי המיסה אותי.
האיפור הקווירקי שלה נתן לקולקציה קצת אדג'יות שאולי קצת הייתה חסרה.
השימוש שלה בשקוף נעשה בצורה עדינה ונעימה.
למרות שאין כאן איברים חשופים, אחוז השקוף לא מבוטל והייתי מוכנה עכשיו ללבוש כל אחת מהמערכות הללו בלי לחשוב פעמיים.
מארק ג'ייקובס, הו מארק ג'ייקובס.
למרות שהשפעת האייטיז ירדה בכלליות בתצוגות האחרונות, אצל ג'ייקובס ללא ספק ניתן לזהות את העקבות הברורים שלה, מחזיות סאטן על גבי חולצות גרך מכנסי הרמון בעלי נפח היסטטטטרי בגזרת מותן גבוה.
הוא נותן לשקיפות במה גם כמכנס (הבטחתי אצל אלכסנדר וואנג, ולכן אקיים...) וגם כשמלה מדהימה.
השמלה הזו של ג'ייקובס, היא ללא ספק אחת מהשמלות המועדפות עלי בכל התצוגות שנערכו עד עתה. יש בה משהו כל כך קליל וזורם ועדין, היא לבושה לחלוטין אבל נותנת לנו הרגשה כאילו היא לא לבושה כלל.
הצבע הקיים-לא קיים שלה רק תורם לשבריריות שלה והיא נראית כמעט כמו איזשהו דג מדהים שחי במעמקים ואין לו צורך בצבעוניות בגלל שחשוך שם. אני יכולה לדמיין גם את התנועה שלה (ואני אמשיך עם הקטע התת מימי...), כמו אצות דקיקות שרוקדות לפי הקצב של הגלים...
(תמיד אהבתי להתפייט על בגדים, אין מנוס, אני מעוז הקיטש.)

יום ראשון, 13 בספטמבר 2009

תהייה על ניגודים, או שמא?

לא אחת קיבלתי הרמת גבה ומבט מופתע כשאמרתי לאנשים שאני מטיילת, ולא רק בקניונים של עזריאלי או בשדרות חנויות. אני מגיעה ממשפחה של אנשי אדמה. וככאלו, כשהייתי קטנה יותר, היינו נוסעים לטיולים ברחבי הארץ כמעט כל סוף שבוע. אמנם השנים עברו חלפו, גדלנו כולנו וההזדמנויות לטייל בטבע לאט לאט מתמעטות. אבל עדיין התשוקה לנופים, לאויר הרים ולהליכה הגונה, נשארה בי. אין הרגשה טובה יותר (ולא יעזרו כל קניות הבגדים, וכל קניות הנעליים) מאשר אותה הרגשה של המבט הראשון אחרי מאמץ. אותו מבט שמגלה את כל הנוף שלקראתו הלכת. הנוף וההרגשה ששוים כל טיפת זיעה, כל נפילה וכל צעד מאומץ בדרך. אבל משום מה סטייל וטיול מעולם לא הלכו יד ביד. ובתור בחורה מעודכנת אופנתית, זה לא הגיוני שאעשה צעד אחד אל מחוץ ל"comfort zone" של דיזינגוף-כיכר המדינה. ולמען האמת אני לא כל כך מבינה למה. מה הבעיה לעשות בגדים נוחים למטיילים שיהיו עם קצת זיקה אופנתית? זה ניגוד גמור?? אני לא חושבת. אבל עדיין, אין דבר כזה. מעילי הפליז למטיילים תמיד יהיו חסרי צורה. הדגמ"חים תמיד גדולים מידי וחסרי גזרה (ואני לא מתכוונת שיהיו צמודים חלילה, אלא רק בנויים יותר) דווקא בגזרת החולצות הטרמיות נראית התפתחות קלה, אבל היא עדיין רחוקה שנות אור ממשהו שניתן להגדירו שיקי. לכן, כשראיתי את התמונה הזו, מהתצוגה האחרונה של "Band Of Outsiders" לקיץ 2009/10, אמרתי לעצמי, הנה! מכאן יכולים אנשי עיצוב בגדי המטיילים "לשאוב השראה". שהרי, מה הבעיה של אנשי סנדלי "שורש", לעצב לקולקצית הסנדלים שלהם, סנדלי נוחות גלדיאטורים, מרובי רצועות?? זה עדיין נוח, זה עדיין תופס את הרגל, הסוליה היא אותה סוליה, רק דבר אחד משתנה, מרכיב האופנתיות. כל כך קשה??

התמונה לקוחה מכאן

יום ראשון, 6 בספטמבר 2009

תמונה שווה אלף סיפורים

לא מזמן נתקלתי בעבודות צילום של בן וואטס. וואטס, נולד בלונדון ב-1967. את לימודיו הוא העביר בסידני אוסטרליה והחל לעבוד שם. את תחילת הקריירה שלו עשה באוסטרליה, שם, החל כעוזר צלם ומהר מאוד כבר עבד בתור פרילאנס וביצע עבודות בשביל "Elle" ו-ווג אוסטרליה. הוא נדד לניו יורק בגלל אהבתו והעניין האדיר שהוא מצא בתתרבות ההיפ-הופ (שהייתה בשלב הזה בתחילתה...) והחל לצלם את תרבות השוליים והרחוב. אני לא ממש זוכרת איך נתקלתי בצילומים שלו, אבל מצאתי את עצמי אחרי כמה שעות עדיין מעבירה ומסתכלת בשקיקה בצילומי הפורטרים המדהימים שלו, בצילומי האופנה הנהדרים (שעיטרו את דפי טובי המגאזינים, בינהם ווג, ווניטי פייר, הארפאר'ז באזאר ועוד...), בצילומי הסלבריטיז הנהדרים ואפילו בצילומי הפרסומות שלו. האתר שלו מאוד נעים ואמנם קצת מציק שאי אפשר לראות את כל התמונות בקטן ולבחור, אך מצד שני, זה גורם לצופה לעבור על כל התמונות אחת אחת בגודל לא רע, ולדפדף עד הסוף, רק בשביל להיות בטוחים שלא הפסדנו כלום בדרך. והדפדוף שווה את זה. אני מוסיפה לפוסט הזה שתי תמונות ששבו את ליבי, ונותנות לכם טעימה קטנטנה מהצילומים המדהימים שלו. הצילום הזה קוטלג תחת פורטרטים, זה מאוד הפתיע אותי, במיוחד בגלל שזה צילום כל כך אופנתי, יש בו אמירה אופנה מאוד עכשווית (דבר שלא אומר בהכרח שהוא צולם כיום, היות ואין תאריכים ליד הצילומים של וואטס, מאוד יכול להיות שצילום זה צולם אי אז בסוף שנות השמונים, עד אמצע שנות התשעים. אתם יכולים לראות כאן הכי בבירור עד כמה אופנת שנות התשעים חזרה, עד כדי כך שאני מתלבטת מתי צולם הצילום הזה), אבל עדין וואטס בחר לקטלג אותו תחת פורטרטים. יש בזה משהו מסקרן. זה ממש דורש לבנות לנערה זו סיפור חיים דמיוני או אפילו סיפור הרפתקאות בעיר הגדולה בכדי להצדיק את הקטלוג הזה. זו אחת היכולות הגדולות שלו בתור צלם, לגרות את הדמיון שלנו, הצופים, ולגרום לנו להרהר, לחשוב ולדמיין מה אומר ומה עומד מאחורי הצילום. איזו אישיות ואילו סיפורים עומדים מאחורי העדשה.
עוד יכולת מדהימה שלו, היא לנתק את מושא הצילום מהזמן ומהעכשיו.
בצילום הזה של אלבר אלבז (ראש העיצוב של לאנוון, ישראלי בוגר שנקר), יש משהו כל כך מנותק וקסום.
מעין מרי פופינס מודרנית, אבל לא סתם מרי פופוינס, אלא המלכה מרי פופינס.
גורם לי לתהות מה הוא יוציא מתיק ההפתעות שלו.
ואכן, כל קולקציה שלו זה ממש כמו הפתעה, ואין לזה סוף. כל עונה אני נפעמת מחדש. ואחרי שיצא לי גם למשש את הבדים, לבחון את התפרים ולראות את הגימורים, אין לי ספק, הוא בנה, הינדס ותפר את התיק של מרי.
(והנה אני מתחילה להסחף בבנית הסיפור מאחור והתפאורה שלי לצילום)

אין לי ספק שלכל אחד מהצופים בצילומיו יהיו סיפורים אחרים לספר לעצמו, ולכל אחד יצא מקבץ אחר שונה בתכלית, אבל זה היופי בצילומים של וואטס. אומרים שתמונה שווה אלף מילים.

במקרה שלו, תמונה שווה אלף סיפורים.

לכו הציצו וראו, מומלץ בחום.

ותודה לד' שעשתה לי חם ונעים בלב.

יום רביעי, 2 בספטמבר 2009

יוצאת בקריאה נרגשת את לבבות הקוראים!

אני לא יודעת למה, או מאיפה מגיע הרצון התמוהה,
אבל אני מוצאת את עצמי כבר לא מעט זמן, מחפשת פריטים מתחרה בהירה (עדיפות לשמנת, לבן תמיד נראה לי קצת זול...).
עדיפות לחולצות.
למרות שגם שמלות יהיו סבבה.
וגם עליוניות זה לא רע!
אני לא מצליחה למצוא את הפריט שישקיט לי את הרעב המוזר הזה.
הכל נראה לי זול מידי, ישן מידי, מתפורר מידי, סנטטי מידי, חדש מידי, חסר יחוד מידי, אני תרה את אי-ביי ואטסי לצד טופשופ וזארה למציאת הפריט הנחשק.
עד כה, אין הצלחה יתרה.
אולי מחר אני אקפוץ לויצ"ו ירושלים, האם משם תבוא הגאולה??
וכך, אני יוצאת בקריאה נרגשת אליכם קוראי.
אם למישהי מכן (או מכם.. לכו תדעו, אני יורה לכל הכיוונים...)
ישנו פריט העומד בדרישות הנ"ל ונמצא קבור בארון משנות ה-60, 70, 80 (אבל בלי כריות, עדיין לא הצלחתי לחצות את תסביך "כריות-זה-אסון-אסור-לך-בחיים-ללכת-עם-דבר-כזה-אם-אני-צלחתי-את-שנות-השמונים-את-חייבת-להמשיך-את-המסורת-המשפחתית-אנטי-כריות-זה-אנחנו!" שקיבלתי מאימי האהובה) אשמח אם תפשפשו בארון, תדוגו אותו מהשקיות שנמצאות עמוק בבוידם ותשלחו אלי.
אני מבטיחה לעשות שימוש ראוי ולשמור אותו טוב טוב.
גם המלבישה מדברת על תסביך שמלות תחרה בהירות משנות ה-80, אבל אצלה זה דווקא אנטי, אני מבטיחה לנסות לגרום לתפנית חיובית כלפי הפריט השנוי במחלוקת.
אני אפילו אחזיר אתו אם פתאום הוא נראה לכם מגניב!
בנתיים מצאתי רק פריטי לאנז'רי נחשקים עד מאוד.
מקווה לקבל טיפים, הפניות והמלצות.
אני אשאיר אתכם עם כמה תמונות, ככה בשביל האוירה, שתדעו בדיוק מה אני מחפשת ותוכלו לשלוח לי מייל מתרגש כשתמצאו את החולצה, או אפילו סתם לחשוב עלי באותה שניה, אני אעריך כל מחשבה שלכם! (למרות שהאזניים שלי יאדימו, הסוגר של השרשרת שלי יסתובב, העין שלי תקפוץ ועוד שלל אמונות על מחשבות ודיבורים וריכולים עליך)

התמונות לקוחות מכאן

חזיה- סטלהמקרטני

לגמרי גירלי גירל.

יום שלישי, 1 בספטמבר 2009

גם למעצבי אופנה מגיע סקצ' בוק ייחודי!

תמיד יש איתי פנקס. בהתחלה זה התחיל כסקצ'בוק שהולך איתי לכל מקום. כריכה שחורה קשיחה, גומי שחור עוטף, דפים לבנים חלקים. הגודל השתנה כל פעם בהתאם להלך הרוח. הוא היה מכיל בתוכו הכל. כתובות, טלפונים, מפות קטנות להתמצאות, קשקושים, שרבוטים וסקיצות. אבל תמיד זנחתי אותם מהר מאוד. למה? כי הוא היה נורא מבולגן. לא שיש לי בעיה עם בלגן. אבל כשאני מציירת או משרבטת או מסקצת על הדפים החלקים החפים מכל שורה/משבצת או אפילו נקודה, אני פשוט יוצאת לחלוטין מכל סוג של פרופורציה. ואז, כתף אחת יוצאת לי ארוכה לעומת כתף שנייה, המחשוף עקום, שרוול אחד קצר מידי יחסית לשני דבר הגורר קשקוש עצבני על כל השרבוט ומעבר לדף הבא, שם קורה כל הסיפור מהתחלה. כל הכיתובים של עקומים ונראים כאילו ניסיתי לצייר קשת תוך כדי כתיבה, ובסופו של דבר אני מנסה לתלוש את העמוד המסכן בעצבים על חוסר הכישרון שלי ומוציאה יחד איתו באופן בלתי אסתטי בעליל קבוצה נוספת של דפים אומללים. הפנקס מתחיל להתעוות ואני זונחת אותו לאנחות ועוברת לפנקס חדש. אין מה לעשות, אין לי התמצאות במרחב הדפי. וכך, עברתי לפנקס קטן עם שורות. סוג של איזושהי התמצאות במרחב הדפי. אבל זה פשוט לא זה... ולכן, כשנתקלתי ברעיון הגאוני של פנטר ייפ (Penter Yip) אמרתי לעצמי, הללויה!
אז בעצם מהו ה-Fashionary (אני אקרא לו בנתיים יומנופנה -יומן-אופנה למתקשים...)? ובכן, יומנופנה הוא ספר סקיצות המעוצב במיוחד למעצבי אופנה. מה זאת אומרת? זאת אומרת שאני לא אצטרך להיאבק יותר עם הדפים החלקים בניסיון ליצור צללית של חולצה שלא נראית כמו חייזר עם "bad hair day" או דמות אופנה חסרת פרופורציות שפתאום אין לי מקום לראש שלה ובמקומו יש אזכור מסכן לסנטר. לא עוד.
פנטר יצר לעצמו ולחבריו המעצבים (בגלל תסכולים דומים אני מניחה) פנקס המכיל בתוכו בנקודות עדינות על גבי כל עמוד בצורת צללית של גוף אנושי, עליו ניתן לצייר סקיצות מבלי ההתעסקות הבלתי פוסקת בניסיון להשגת פרופורציות נכונות.
ליד הסקיצות ניתן להניח חתיכות בדים מתאימות או רק להמשיך ולשרטט עוד ועוד ועוד. כמובן שהפן הפרקטי של הפנקס למעצבי האופנה לא מסתיים פה. יחד עם דמויות האופנה העדינות, הוסיף פנטר ליומנופנה טבלאות של מידות ומדידות הגוף, ואף כל מיני דוגמאות של ציורים טכניים יותר של בגדים.אם לדוגמא רציתי לצייר חולצת כפתורים אבל לא הצלחתי להשיג את תוצאת הדש הרצויה, בגלל שאין לפני חולצת כפתורים לראות בדיוק את מבנה הצווארון, אני מדפדפת למאגר האיורים הטכניים שלו ובוחרת מתוך המבחר את צורת הצווארון הרצוי, כך, גם אם אין לפני חולצה מכופתרת אין לי בעיה לצייר דש בצורה מדויקת וטובה.
כל תהליך הסקיצות והשרבוט מקבל מענה נוח יותר, שרבוט אכן נשאר ברמה של שרבוט ולא של התעסקות בלתי פוסקת בניסיון נואש ליצירת שרבוט ראוי לעין אדם. את השרבוט אפשר לפתח לסקיצה אמיתית במידה והיא מוצלחת וכל זאת על גבי אותה דמות עדינה של פנטר.
עוד נקודה חשובה שעומדת לזכות היומנופנה היא העובדה שכל הדמויות מצוירות בגודל אחיד. דבר המקל על עבודת המעצב באופן משמעותי. וכי למה אתם שואלים? כי אם נגיד, אני ארצה לשלב וליצור חולצה מסקיצה אחת עם חצאית מסקיצה שניה, וסט מסקיצה שלישית ונעל מסקיצה רביעית, הדבר יתאפשר בקלות בגלל שכל הסקיצות עובדות על גודל דוגמנית זהה ולא מאולתר. מי מאיתנו יכול ליצור עם העפרון שלו סקיצות בדיוק באותו הגודל בלי שום דבר להתייחס עליו על דף הפנקס החלק?? בטוח שלא אני... הבחור ההונג קונגי מוכר את המחברות שלי גם בetsy, וכך כל מי שירצה בעתיד לרכוש פלא טכנולוגי זה, יוכל לעשות זאת במרחק קליק עכבר. כל התמונות לקוחות מהאתר הרשמי של היומנופנה.