בוטגה ונטה קיץ 2010.

מאז שהתחיל חודש האופנה אי אז בניו יורק, עבר ללונדון ועכשיו מהדסות הדוגמניות על המסלולים במילאנו, אשר נמצאת במדינה בה לגימת אספרסו בפיאצה נחשבת סוג של חובה אזרחית וציבורית, אני מחפשת את התצוגה שתעשה לי משהו.

את אותו מבט כמהה, את העין הזגוגית, את הרצון העז והקנאה כלפי יצירה של מישהו אחר.

ובסוף, ההמתנה השתלמה.

מצאתי אותה.

בין שלוש הערים, עשרות התצוגות, מאות הדוגמניות ואלפי זוגות הנעליים מצאתי את האחת שלי.

כשלמדתי, מעבר לעיצוב מבחינה מעשית, למדתי מהתבוננות והקשבה בביקורות אין ספור שחוויתי, שלי ושל אחרים, גם להסתכל על קולקציות במבט מקצועי.

להפריד את טעמי האישי ולהעביר ביקורת מיקצועית בהתאם לנושא ההשראה של המעצב, התהליך שהוא עבר והסיפור שהוא מספר דרך התוצאה.

אבל עכשיו, כשפתחתי בלוג, שכולו שלי, ורק שלי.

אני בוחרת להציג פה את מה שאני אוהבת. את הטעם שלי.

עם המון מקצועיות אבל אני לא מתחייבת לאובייקטיביות.

כל הכתוב כאן הוא סובייקטיבי לחלוטין ומתבסס על הטעם שלי.

יש אנשים שאולי לא יבינו מה אני רוצה ודעותיהם יהיו מנוגדות לשלי, ואני מקבלת את זה, כי אחרי הכל, אופנה היא סוג של אומנות, אומנות מטבעה מעוררת דיון.

הקולקציה ששבתה אותי היא הקולקציה של בוטגה ונטה (Bottega Venta).

אני מניחה שהמבקרים הקבועים כאן כבר מכירים קצת את הטעם שלי ואת האהבה שלי לנקיון בבגדים. לפשטות.

לתחכום עדין.

ולא למסות אדירות.

לצבעוניות פשוטה.

הצבעוניות של בוטגה ונטה שבתה אותי מהרגע הראשון.

לבן-שמנת-צהוב חרדל-נגיעות של חום.

זהו.

סה-טו.

כשקראתי שההשראה של הקולקציה היא בגדי ג'ודו, בכלל התאהבתי.

הכל סובב על בסיס אותו נקיון ופשטות של אומנות הלחימה. הכל מאוד נקי, אבל כל כך עוצמתי.

יש אימרה שאומרת

Less is more.

אני דוגלת בה מכל ליבי. הקולקציה הזו היא דוגמא מובהקת לכך.

היא כל כך שקטה אבל כל כך חזקה.

כיאה לקולקציה בהשראת ג'ודו, מקומו של הבד הנכרך לא נפקד. הוא מוצא כאן את תפקידו בצורת גופית קולר-מעטפת, כביכול הכי מתבקש.

אבל.

הגופיה מקבלת את צורתה מחגורת הבד (אלמנט ג'ודואי (ג'ודוקה?) מובהק...). החגורה אינה חלק מהגופיה אלא רק נותנת לה את הקרבה לגוף וגורמת למראה הפיסולי שלה. כביכול גורמת לאשליה שאם נתיר את הקשר, תפתח גופיה זו ותגלה את גופה של הדוגמנית. אי אפשר להתעלם מהתיק הקלוע הנהדר בצבע המדהים. כמובן שידיות עור הקרוקודיל הצהובות רק מוסיפות לכל הטקסטורליות העדינה בכל המערכת.

קלוז אפ של הנעליים המדהימות שליוו את התצוגה.

עוד פריט שבוטגה ונטה עיצבו בצורה מרהיבה במבחר סגנונון הוא הז'קט הג'ודואי.

כאן אפשר לראות שתי דוגמאות מרהיבות. האחת (הימנית), נוזלת ונשפכת יותר. הוא רחב, אין לו סגירה ממשית, שרווליו הרחבים מגיעים קצת אחרי המרפק באורך שכל כך נכון עכשיו. קיפול אחד כלפי מעלה נותן לו את הטאצ' העכשוי. כמובן שהאוברול שנראה בערך כמו הדבר הכי נוח שיש, רק מוסיף לתחושת הנינוחות שבוקעת מהתמונה. אפילו הפלטפורמות האימתניות לא נראות כל כך גרועות בתוך מכלול הנעימות הזה.

משמאל, יש לנו דוגמא פיסולית קצת יותר, נשפכת קצת פחות. גם כאן, השרוולים רחבי הפתח עם הקיפול תופסים את העין. אבל כאן ממש כמו בחולצות הג'ודו של השכן הקטן שלי שהולך לחוג, יש מחשוף וי שנוצר מהמעטפת ושוב חגורת הבד.

מי ידע שחליפת ג'ודו יכולה להיות כל כך שיקית... (טניה לתשומת ליבך...)

והגזרות.

הו הגזרות.

התחכום העדין.

במבט ראשון.

שמלה א-סמטרית, שרוול נפוח. ראינו עשרות כאלה.

במבט שני, בוחן יותר.

השרוול של השמלה הזו, הוא יצירת אומנות. הגזרה שלו מרהיבה.

הקיפול העדין שלו שולח אותי למחוזות הארגמי. אי אז, כשעוד ניסיתי לעשות ציפור מקיפולי נייר.

לו השקעתי.

מי יודע לאן זה היה לוקח אותי.

מרהיב.

עוצמתי כל כך אבל עם זה כל כך שקט.

שמלה נוספת ששבתה את ליבי היא השמלה הלבנה הזו.

שוב.

כביכול עוד שמלה לבנה.

כפתורים לכל אורכה.

צוורון וחגורת בד על המותן.

אבל אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים.

שוב השרוולים הרחבים, שנותנים ליד מקום לתזוזה.

שנותנים לכל זרוע את האשליה של יד דקיקה וענוגה.

הקיפול של השרוול שמשרה שיק מרושל במקצת.

לצד הצוארון המהונדס.

איזה צוארון! הכפילות העדינה שלו, שלא מעבה אותו, שנפתחת בצורה מחציאה כל כך. נותנת לשמלה הזו, את הטאץ' שנכסף שבין אופנה לסטייל ושיק.

וכמובן שאת היצירה הזו חייבות ללוות נעליים השוות להן.

הו, נעליים מושלמות.

היו שלי.

למה כבר לא נופלות לי שיניים, לבקש מהפיה איזו משאלה קטנה??

אגב.

האורך של המכנס פה, הוא האורך הכי נכון עכשיו.

אני קוראת לו אורך אלבר. (ואם אתם לא יודעים איך אלבר אלבז מתלבש, אנה עשו עליו גוגל במהירות).

גם כאן, מדגימים לנו, כיצד גזרות שכביכול "אין בהן כלום", הן עולם ומלואו.

הפיסוליות, הפשטות, הנקיון.

הפרופורציות של השרשרת כלפי המחשוף בתמונה השמאלית, מושלמות.

השסע הקטן בצד השמלה גורם לה לסקסיות קלה. לא בוטה, אלא מרומזת ועדינה.

ההכנסה המרומזת של הצבע הצהוב בתמונה הימנית, ממש רק בקיפול השרוול, כאילו אומרת לנו שאם נהפוך את השמלה נגלה שכל הבטנה היא צהובה בוהק. כאילו שומרת את הסוד הקטן שלנו. השמרנות מבחוץ, אבל הפראי בפנים.

זה כמעט כמו ללכת עם התחתונים הכי יפים שיש. בלי שאף אחד יודע, מתחת לשמלה הכי משעממת שיש. מספיק שאת מרגישה ויודעת את זה. זה משנה הכל.

ומי מאיתנו לא קנתה מכנס בגלל בד כיסים מהמם, או תוית מגניבה או אפילו נעל בגלל סוליה היסטרית?

ואז, הרמז מתפרץ.

והשמלה כולה מקבלת את אותו צהוב. החגורה הצהובה משתלטת על הדגם כולו, הצווארון מקבל חיים משלו, מתפשט לכתף, עוטף אותה בחום של צהבהבות, נופל ממנה ברכות אל עבר הקלאצ' הקלוע שגם הוא לא קלוע עד הסוף אלא מתפרץ לכל עבר כמו שמש קטנה בכף היד.

המעבר הזה. מהלבן לצהוב מתרחש אפילו בתיקים. הדגרדה העדין זוחל על התיק. מקצה אחד לשני. מהבהיר והעדין לצהוב הבוהק.

איזה תיק.

התמוגגות.

את מוקומה של חגורת הבד של הג'ודו כבר הזכרנו.

אבל כאן היא מקבלת תפנית. במקום להשאר כחגורת בד בלבד, הופכת זו, לבד עצמו. שורות שורות של סרטים, תפורים אחד לשני יוצרים כאן שמלות מרהיבות. אחת בגזרה שמרנית יותר אבל עם צבעוניות כל כך קלילה וכל כך קיצית ונעימה. והשניה אמנם בצבע אחיד, אך עם גזרה מפוסלת יותר. א-סמטרית. רחוקה מהגוף, אך קרובה אליו. מחמיאה אך גם מעלימה. והכל מקבל ערך מוסף כאשר מסתכלים על הטקסטורה המדהימה שנוצרת מהחיבור של הסרטים. מעין תלת מימד עדין. כמו כל הקולקציה. עדיו. אבל שם. אי אפשר לפספס אותו או להתעלם ממנו. ואין נשי ממנו.

לא יכולתי להתעלם מאלו.

ריר.