יום חמישי, 24 בדצמבר 2009

בוקר טוב עולם

טוב.
הכל התחיל כאן:
.well
.it all started here
זה חלון הראווה של "Repetto" בפריז.
שמעבר לבגדי וציוד ריקוד, יש להם נעליים שידועות בנוחות שלהן בכל העולם.
מאז ומתמיד אהבתי בלט.
אני בטוחה שיש לזה קשר הדוק לזה שגדלתי כמעט ורק עם מוסיקה קלאסית בבית.
ובתור ילדות.
כשההורים שלי היו לוקחים אותנו לקונצרטים, בדרך כלל היינו נרדמות.
מצד שני.
בלט.
אין ספק שלבלט יש חלק לא קטן בזכרונות הילדות הטובים שלי.
המוסיקה, הצבעים, התפאורה, התנועה, הקפיצות וכמות הטול הורוד והלבן שיש שם.
מספיקה למלא ילדה קטנה בכמות לא הגיונית של פנטזיות עד הפעם הבאה.
אגם הברבורים היה תמיד הבלט המועדף עלי.
אני לא בטוחה שהוא אי פעם ימאס עלי.
הוא השיא של כל האגדות.
של כל הפנטזיות.
והכל בתוך ענן של טוטו-אים.
מתוך אגם הברבורים המקורי, בביצוע של הבולשוי:
The window display above, is the curent visual merchandising of "repetto" store in Paris
Although it is a shop that professionalize in dance clothes and accessories, "repetto" is also known for it's comfort yet feminine and amazing shoes.
I always liked ballet.
I guess it has something to do with the fact that as a child i was raised at a home were classic music was the main tune.
Contrary to the times that as kids my sister and me were taken to classical music concerts,
at the ballet we never fell asleep...
the music, the colors, the movement, the set and the amount of pink and white tulle at the scene.
no wonder some of my best childhood memories contain the ballet.
Swan lake was always my favorite.
its the ultimate of all fairy tails.
its the greatest of all fantasy.
all wrapped up in tulle.
lots and lots of tulle.
from the original Swan Lake ballet preformed by the Bolshoi:
זמן עבר.
שנים חלפו.
האהבה לבלט לא חלפה.
האהבה לאגם הברבורים לא השתנתה.
מצד שני, אגם הברבורים דווקא קצת כן.
בשנת 95' יצר הכראוגרף הבריטי מת'יו בורן (Matthew Bourne) גרסה משלו לצלילים של צ'יקובסקי.
מושפע מהריקוד המודרני אבל מחויב לקלאסיקה, יצר מת'יו גרסה משלו לבלט אשר מבוססת על הסיפור המקורי, אך לוקחת אותו הרחק.
סיפרורו של מת'יו, בקצרה, מתאר את חייו של נסיך עם אמא קרה שלא נותנת לו מספיק אהבה, ועולם המלכות הבריטי, הרשמי, המאופק, חסר הייחודיות והמגביל. הברבור שמופיע בתחילה בחלומו מסמל את החופש והרצון ביכולת לבחירה חופשית. כמובן שמאוחר יותר הוא פוגש את אותו ברבור ומשם ההמשך כולל מוות, טיפול פסיכולוגי, סמים ותהיות לגבי הנטיות המיניות שלו.
אה.
והברבורים הם גברים.
על התפאורה ועיצוב התלבושות לז ברות'רסטון (Lez Brotherston)
Time flew by.
And my love for ballet didn't fade.
The love for Swan Lake didn't change.
But.
The Swan Lake did change.
a bit.
The year 1995.
Matthew Bourne sets on the stage his version of the famous ballet.
Inspired my modern dance, yet, obligated to the classic music by Tchaikovsky.
created Broune a bit of different Swan Lake.
his version has a new plot, following the old one by outlines only.
His story revolves around a young price with a cold not-too-much-loving queen mother. as he grows up his royal life and obligations start to take over and he pretty much hates it...
the swan that pops up in his dream represents the freedom the prince desires. he later on meets the swan in person, falls in love, there is death, psychotherapy, drugs and sexuality matters...
oh, and.
the swans are men.
costume and set design by Lez Brotherston.
ואם בפנטזיה עסקינן.
אין כמו טים ווקר.
אין ספק שמספיק דפדוף קל בין דפי הספר שלו להבין שלבחור יש אובססיה קלה עם ברבורים...
לצערי דווקא את התמונה הזו לא מצאתי בספר ולכן אני לא יודעת בדיוק לשייך אותה לשנה/הוצאת ווג.
אני מניחה שזה ווג איטלקי/בריטי.
זה לא מספיק סקסי לצרפתי ויותר מידי אמנותי הומוריסטי לאמריקאי...
And if we are dealing here with fantasy,
who is a better mention than Tim Walker.
there is no doubt the guy likes swans.
likes them very much.
im sorry to say that this specific photo is not in his book that i have.
so i wont be able to detect from which vogue it came from.
my guess will be the British/Italic one.
since this photo shoot isn't "sexy" enough for the French one,
and far too humorist - artistic for the american one...
מתוך ווג איטליה 2008
Vogue Italia 2008
מתוך ווג בריטניה 2004
British Vogue 2004
*לא לשכוח את שמלת הברבור של ביורק בטקס האוסקר ב-2001. כל הביקורות קטלו. אני הייתי מאוהבת.
*Don't forget Bjork's swan dress at the 2001 Oscars. they hated it. i was in love.
ועוד משהו קטן לסיום ממיטב הקלאסיקות הישראליות

יום שלישי, 22 בדצמבר 2009

אהרון והעפרון יהיו גאים #2

לא מזמן, בפוסט הזה, דיווחתי לכם שמטרתי החדשה היא ללקט פריטים סגולים לארון שלי.
בתזמון מושלם קיבלתי באותו השבוע, מייל חביב ביותר מנעמה ארליך בעלת הבוטיק "Fillya" הקורא לי לבוא לשזוף את עיני בקולקציה המיובאת בחנות ולבחור פריט (והבחירה קשה) לטעמי (ושוב תודה).
מצאתי את עצמי ישר נמשכת לאותם פריטים סגולים שנפשי חשקה בהם ויוצאת מהחנות עם שמלה סגולה, עטופה בנייר משי (תמיד קונה אותי!) בתוך שקית רשת בצבע ירוק זוהר(!).
בבואי לכתוב את הפוסט הזה עמדו בפני שתי דילמות.
האחת.
מחשיך נורא מוקדם. ואין לי זמן להצטלם ביום.
בפוסט הקודם פתרתי את הדילמה על ידי הצטלמות בלילה.
הפעם זה לא התאים...
הייתי צריכה להיות יצירתית.
מה גם שעדיין לא הסתגלתי לכל עניין ה"אני-עומדת-מול-מצלמה-הפרצוף-שלי-בכל-הרשת"...
נו, ביישנית.
מעדיפה להיות מאחורי המילה.
השניה.
החלטתי שלפוסט הזה אני מצרפת מוסיקה.
התלבטתי קשות בין "Purple Rain" של פרינס
לבין משהו של Deep Purple.
(נו. כן. סגול. צפוי מראש. ברור. אבל עדיין לגמרי כיפי.)
ואז כשנגשתי כבר לצרף את הלינק, נזכרתי בשיר הסגול הגדול בכל הזמנים.
קבלו אותו, לחצו עליו, שמעו אותו, התענגו עליו.
(ותסלחו לי על ההקדמה בצרפתית שיש בכמה שניות הראשונות)
וכמובן גם הקליפ אדיר.
*שטות טריוויה חביבה בחסות ויקיפדיה:
בסרט של פרנסיס פורד קפולה מ-1979 "אפוקליפסה עכשיו", לאנס זורק רימון עשן בצבע סגול ושר את השיר הנ"ל בזמן שהוא על LSD.
לא הצלחתי לבדוק את אמיתות הפרט, אם מישהו יכול לאשר/לבטל, אשמח.
כל הצילומים הנ"ל נוצרו בהשראת הקליפ הכה-מוצלח של אורן לביא - "Her Morning Elegance"
ואם יש מישהו שעדין לא ראה אותו, אנא לחצו על הלינק.
הוא באמת אחד הקליפים הטובים שנעשו בישראל.
ואפילו מייצג אותנו בטקס הגראמי שיערך השנה ב-31.1
מחזיקים אצבעות.
שמלה - פיליה, חגורה - חנות ילדים כלשהי בלונדון, גרביונים - H&M, נעליים - זארה, ז'קט - זארה (ישן), צעיף סרוג - דודה צופי, כפפות קרושה - וינטאג'.

יום שבת, 19 בדצמבר 2009

ויהי קוטור. ואור.

אוקי, אז חג האורות נגמר.
אני מודעת לזה.
אבל באיזשהו אופן בלתי מוסבר יש לי עדיין משיכה לגופי תאורה.
אבל היות והרבה זמן לא דיברנו אופנה, אמרתי לעצמי,
הידד לשילוב!
אמנם לא אני עשיתי את החיבורים הללו בין אופנה לגופי תאורה, אבל ברגע שראיתי אותם, אמרתי לעצמי שאני חייבת להעביר אותם הלאה.
אין ספק שכל עולמות העיצוב קרובים מאוד אחד לשני.
יש אין ספור מעצבים שננדו עם השנים לתחומי עיצוב אחרים.
איסי מיאקי, למשל, החל את דרכו בתור אדריכל.
וכך, הנדידה בין גרפיקה-עיצוב תעשיתי-טקסטיל-אופנה-תכשיטים הוא טבעי ביותר.
כבר דיברתי על התנסות בסוגים שונים של עיצוב ועד כמה לפי דעתי מדובר בהכרח בפוסט הזה.
לכן אין זה מפליא שגם ההשראה לעיצובים השונים תינבע ותשען אחד מהשני.
כאן, נראית ההשראה שבין גופי תאורה לאופנה.
לשמלות קוטור שהיו על המסלולים.
לראות באופן כל כך מוחשי את הקרבה האדירה בין תחומי העיצוב השונים זה אחד הדברים המרתקים.
בסופו של דבר לכל מעצב יש את תחושבת הבטן שלו לגבי מה "נכון" לעונה הבאה.
הרבה פעמים דברים אלו משיקים.
והרבה פעמים נשענים אחד על השני.
מקבלים השראה מעיצובים של אחרים.
הרבה פעמים יצירה אחת של מישהו אחר, בין אם בתחום שלך ובין אם לא, מציתה את הדמיון ליצירה אחרת.
שמלה - ז'אן פול גוטייה. גוף תאורה -קולג' פנדנט (Collage Pendant) מכאן .
שמלה - אלכסנדר וואנג, גוף תאורה פאלוקו גילדה (Pallucco-Gilda) מכאן.
שמלה - בדג'לי מישקה, גוף תאורה - Come Rain Come Shine מכאן.
שמלה - שאנל, גוף תאורה - Salome 12 Light Chandelier מכאן.
שמלה - ולנטינו, גוף תאורה - Col Drop Pendant Light מכאן.

יום ראשון, 13 בדצמבר 2009

ספר פנטזיה - לא מה שחשבתם

אני לא חסידה גדולה של הזמנת בגדים באינטרנט. תקראו לי מיושנת. אבל מאוד קשה לי המחשבה שאני קונה בגד שאני לא יכולה למשש. אולי זה בגלל ארבע שנים מפרכות בשנקר. שם הבדים, התחושות והאיכויות היו בראש ובראשונה. בעצם סביר להניח שזה בגלל שנקר. קשה לי לקנות בגד בלי להרגיש, בלי לדעת איך התחושה על העור, בלי לראות את התפרים ואת האריגה/סריגה שלו. זה קצת כמו הפתעה ב"חבילה עוברת". יכול להיות שזכית בהפתעה מהממת שלגמרי שווה. ויכול להיות שזכית במשהו מעפאן. ואני לא אוהבת לקחת את הצ'אנס. במיוחד לא בבגדים. אמרתי את זה כבר לפני. באופן יחסי לבלוגרית אופנה/מעצבת אופנה/מתעסקת באופנה כל הזמן, אין לי הרבה בגדים. אולי העיסוק הבלתי פוסק שלי בבגדים קצת מוציא לי את החשק. וזה לא שאני לא מזמינה דברים מהאינטרנט. שלא יהיה לכם ספק. אין דבר מעורר חיוך יותר מאשר אותו פתק אומלל של הדואר בדבר חבילה. אבל בחבילה שלי לא תמצאו בגדים. אני מזמינה ספרים. גדלתי בבית שספרים נחשבו בו ערך עליון. כבר בתור ילדה הייתי תולעת ספרים קטנה, בלעתי בשקיקה את כל ספרי הנוער, מגלילה רון פדר ועד אסתר שטרייט וורצל. גדלתי. והאהבה לקריאה לא עברה. ולא פחתה. אנחנו מאוספי הספרים. הספרים ששמים ליד הזבל. אנחנו המצילים שלהם. להורי יש ספרייה לאומית קטנה בבית. ואוסף ספרי האומנות והעיצוב שיש לנו בבית, עולים עשרות מונים על הכמה מדפים המסכנים שיש בסטימצקי. אמא שלי תמיד מספרת שכשכל הילדים היו יושבים מול הטלויזיה ורואים סרטים מצוירים, אני דיפדפתי בספרים של ואן-גוך ושאגאל. לפני שנה הייתי בלונדון כמה חודשים. באותו הזמן, הוצגה במוזיאון העיצוב (הנהדר!), תערוכה של טים ווקר. הלכתי לראות אותה. פעמיים. רציתי לקנות את הספר, אבל הוא היה גדול וכבד וגם ככה היה לי אובר-ווייט. שכנעתי את עצמי (בעזרת אמא) שבספר אי אפשר לראות את מלוא האפקט של ווקר כמו בתערוכה ושזה מרשים פחות. חזרתי לארץ. לא התאפקתי. הזמנתי אותו. ווקר, הוא אחד מצלמי האופנה האהובים עלי. אם לא האהוב ביותר. בהפקה שנקראה "Lily takes a trip", והתפרסמה בווג הבריטי ביולי 2005, צילם ווקר את הדוגמנית לילי קול בהודו. כאן נמצא צילום ה - all times favorite שלי:
יש משהו בצילום הזה, שפשוט לא נמאס עלי.
אני יכולה להסתכל עליו שעות.
הצבעים.
הקומפוזיציה.
הרגש של הבד.
הנזילה שלו.
זה מים.
זה בד.
זה חלום.
זו מציאות.
זו אגדה.
זה סוראליסטי.
זה קסום.
זה על זמני.
זה טים ווקר.
היום נתקלתי בצילום שישר זרק אותי ללילי ולווקר.
מתוך הפקה של הווג הצרפתי דצמבר 2009.
כבר דיברתי על צלמים שלוקחים השראה מצלמים אחרים בפוסט הזה.
אז אמנם זה לא ממש אחד לאחד כמו בפוסט הנ"ל.
אבל אין ספק שישנה השראה מאוד מבוססת.

יום חמישי, 10 בדצמבר 2009

אהרון והעפרון יהיו גאים

אחרי שבאדיבות דודתי האהובה העברתי את כל החורף של שנה שעברה עטופה ומכורבלת בצעיף (הכי מושלם ומחמם שיש) בצבע הכחול המושלם. זה שכולם מריירים עליו בזמן האחרון, הגיע הזמן שלי לעבור הלאה. לא שאתנגד כמובן לפריטים כחולים (יש כבר שמלה, נעליים וצעיף) אבל מתחשק לי משהו אחר. צבע חדש למלתחה שלי. צבע חורף חמים ונעים. (ועם אהבתי לצבע החרדל, עדיף שילך איתו יד ביד) אז זהו. כבר כמה זמן שהסגול-חציל-עמוק קורא לי. הוא עושה עכשיו את יציאתו הפומבית מהארון (לצערי לא שלי, עדיין לא מצאתי כלום בצבע הנחשק). חורף נעים לכולם. ואם מישהו רואה צמר בצבע הזה, אני אשמח לצעיף גדול ומכרבל. לא רמז. בכלל לא. אני? מה פתאום.
תמונות מכאן, כאן, כאן, כאן, כאן, ועוד תמונה שמתאימה (ונחשקת) בצבעים, אבל לגמרי לא קשורה ברצף כאן.

יום רביעי, 9 בדצמבר 2009

שמלת הקצפת כבר לא לבד

ממתקים לעיניים. ללקק את האצבעות. כמה פעמים יצא לי כבר להשתמש בבלוג שלי במשפטים אלו? והפעם? רלוונטי מתמיד. טבעות "מרנג" של טניה הרטמן (Tanja Hartmann) הייתי חייבת לשתף. לא יכולתי להשאיר אותן רק לעצמי...

עוד דבר מרגש שקרה השבוע.

אמנם הגרסוניירים כבר כתבו על החלון הזה של הרמס.

אבל אני פשוט לא יכולתי שלא לאזכר אותו גם כאן.

לפעמים בשביל לעשות חלון ראווה מדהים, לא צריך קונסטלציות מהתקרה, ולא צריך חוטים שקופים, צבעים נשפכים, תפאורה מפוצצת ומערכות תאורה סופר חדשניות.

לפעמים רק צריך רעיון גאוני.

זה אחד החלונות המפעימים שיצא לי לראות.

כל כך עדין, כל כך נשי.

Tokujin Yoshioka (שהאתר שלו ועבודותיו מדהימות באופן כללי, ומומלץ ביותר להציץ. בעיקר אם יש לכם איזה חצי שעה מיותרת) ל-הרמס. טוקיו.

יום שני, 7 בדצמבר 2009

לחיות בשביל לאכול

למרינה אברמוביץ', אמנית מיצג, מי שנחשבת "הסבתא של אומנות המיצג" יש יצירה חדשה. אברמוביץ' הפועלת משנות השבעים, מציגה עכשיו במדריד בגלריית "לה פבריקה" את יצירתה זו. שם, בסדרה של צילומים שצולמו על ידי הצלם האיטלקי מרקו אנלי (Marco Anellli), נראת אברמוביץ' בין היתר מבשלת, מרחפת ועושה מדיטציה. הכל במטבח של מה שהיה פעם בית יתומים וכיום מתחם אומנויות. יש משהו מהפנט בתמונות הללו של אברמוביץ'. סוראליסטי. מלנכולי. נזירי. התהיה הראשונה שלי הייתה אם זה בכלל צילום או שמא ציור. מצאתי את עצמי מסתכלת על התמונות. וסוגרת את החלון. ואחרי כמה ימים פותחת אותו שוב. הן הטרידו אותי (במובן החיובי) ריתקו אותי. משכו אותי. היצירה שנקראת "The Kitchen, Homage To Saint Therese" הושפעה מסיפורה של הנזירה מהמאה ה-16, תריז של אוילה (Therese Of Avila), אשר אמרו עליה שריחפה בכנסיה ולמרבה הפליאה גם בעת הכנת מרק במטבח הכנסיה. לי, סדרת הצילומים הזו הזכירה "החגיגה של באבט".
"החגיגה של באבט".
סרט דני מ-1987, שמתרחש בכפר דני קטן.
בכפר כנסיה קטנה אותה בנה אביהן של שתי אחיות שבשלב הזה כבר לא כל כך צעירות (אנדרסטייטמנט).
למרות יופיין והמחזרים שהיו להן, החליטו האחיות להשאר בכפר ולהיות ידיו של אביהן בכל הקשור לכנסיה.
השנים עברו, הכנסיה נשארה במקומה, האוכלוסיה התבגרה והזדקנה.
לאט לאט חברי הכנסיה הלכו להתמעטו, וחדשים כבר לא ממש הצטרפו.
אל הכנסיה ואל שתי האחיות מגיעה באבט הצרפתיה אחרי פוגרום בפריז.
מצוידת במכתב המלצה מאחד מהמחזרים מימי צעירותן של האחיות, היא מוצאת מקלט אצל שתי הנזירות בחסות הכנסיה.
הקשר היחיד שלה עם פריז הסתכם במנוי לוטו שנשאר על שמה.
באחד הימים זוכה באבט בסכום של 10,000 פרנקים צרפתיים.
היא משכנעת את האחיות לתת לה להכין להן ולחברי הכנסייה המצומצמים ארוחה צרפתית אמיתית, לרגל 100 שנים להולדת האב.
האחיות, נזירות אדוקות, למרות שנתנו את הסכמתן לארוחה זו, חוששות שהארוחה תהיה מפגן של מותרות במקרה הטוב, וסוג של מעשה כשפים במקרה הרע. אי לכך, הן מחליטות שלא להראות סימני הנאה, או אפילו לדבר על האוכל המוגש בה, כל מהלך הארוחה וכך, כל אורחיהן קיבלו הנחיה זו.
אך, לארוחה מגיע גנרל מפורסם, שהיה בצעירותו אחד ממחזריה של אחת האחיות. הוא מגיע לארוחה מבלי לדעת על החוק שהמציאו האחיות ויוצר מצב אבסורדי בו הוא מתאר לכל השולחן את נפלאות המזון, את טעמיו של היין, את האיכויות המדהימות של כל טעימה טעימה מהמוגש לו. בזמן שכל שאר השולחן שותק.
במהלך סצנת הארוחה, הסרט שעד כה ניחן בעיקר בגוונים שחורים-לבנים-אפורים, מתחיל לקבל צבעוניות. הקשיחות של הנזירות מתחילה להתפוגג, היין חודר אל הלב, וכך גם האוכל אשר לא דמה לשום דבר שטעמו לפני כן. החיוכים מתפשטים, שיחות נקשרות וקונפליקטים נפתרים.

במהלך הארוחה מספר הגנרל על ארוחה מדהימה שאכל בפריז שלפני הפוגרום תחת שרביטה של שפית מהוללת.
כמובן שאנחנו מגלים בהמשך כי באבט, זו אותה שפית מהוללת.
לאחר הארוחה האחיות מניחות שבאבט תחזור לפריז עם כספי הזכיה.
באבט בשלב הזה מספרת להן שהיא השקיעה את כל זכייתה בארוחה, והנזירות מגיבות בקריאה "Now you will be poor for the rest of your life"
ותגובתה האל מותית של באבט: "An artist is never poor".

יום חמישי, 3 בדצמבר 2009

והם חיו באושר ואושר

פתיחה נאותה: אני סאקרית של אגדות. כבר הצהרתי בעבר שאני אוהבת קיטש. ואין יותר קיטש מאגדות. ואני אוהבת סרטים מצוירים. זה לא עבר לי כשגדלתי. נראה לי שאני בעצם עדיין סוג של ילדה. אוהבת את הפנטסטי, את הדמיוני, תמיד רוצה לדעת עוד, ולראות עוד, סקרנית עד אין קץ, שואבת מידע ושואלת המון. חיה מסיפורי אהבה. אמיתיים, לא אמיתיים, העיקר שיהיה סוף טוב. אוהבת את דיסני ופיקסר, דרים וורקס והולכת כל סוף שנה לתערוכה של בצלאל, בעיקר בשביל המחלקה של אנימציה. (אגב, אני ממש טובה בקולות ומבטאים ואם מישהו צריך דיבוב לסרט שלו, אני ממש ממש אשמח וארצה להשתתף בפרויקט כזה!) נושא הסמנריון האקדמאי שלי, לסוף התואר, היה "כיפה אדומה - קורבן או מפתה" 40 ומשהו עמודים על חקר ותולדות אגדת כיפה אדומה, וכלל, בין היתר,קטעים מ"המסכה" ופרסומת של שאנל (אחד היתרונות בללמוד בשנקר). אם היה לי עוד זמן, הוא היה ממשיך. 40 ומשהו עמודים לגמרי לא מכסים את כל מה שהיה לי להגיד. אמנם הפקת האופנה הזאת יכלה להתאים בדיוק, אבל אני ממשיכה הלאה. מסתכלת לעתיד ולומדת מהעבר. לא מזמן ראינו האהוב ואני את הסרט של דיסני "מכושפת" שחציו מצויר וחציו אמיתי. הוא הקסים אותי, שלח אותי היישר לפנטזיית נסיכות ואבירים. המצוייר vs. האמיתי. ובעצם בחיים שלי, המודרניים לחלוטין, עמוסי האופנה והסטייל מה יותר פנטזיה ומה יותר "מצויר" מהפקות אופנה? אני מניחה שבעיקר בגלל זה אני הכי אוהבת את טים ווקר. אבל זה כבר נושא שלם לפוסט אחר. ההפקה הזו פורסמה במגזינים "Push It" ו- "Disfunkshion". כשראיתי אותה, ישר חשבתי על "מכושפת". מבחינתי הפקת האופנה הזו היא הדמות האמיתית בחיים האמיתיים של רפונזל. (פעמונית?) צולם בצ'יינה טאון בניו יורק. המקום להגיע אליו לגלות. ללכת לאיבוד. בבגדי מעצבים. (כמובן).
הסיפור של רפונזל בנקודות קצרות למי שלא זוכר:
היו בעל ואישה.
הם לא הצליחו להכנס להריון.
האישה חשקה עד מוות בפרח הרפונזל (פעמונית) שפרח בגינה של השכנה. (למה??)
הבעל הלך לקטוף לה באחד הלילות.
השכנה הייתה מכשפה.
היא תפסה אותו.
הוא התחנן שתשחרר אותו.
היא גרמה לו להבטיח שהתינוק שיהיה להם, יהיה שלה.
האישה נכנסה להריון, המכשפה קיבלה את התינוקת.
בגיל 12 כלאה המכשפה את רפונזל בטירה גבוה בלי דלת (למה? איך?? חורים בעלילה.)
כשהייתה באה לבקר, הייתה צועקת מלמטה.
רפונזל הורידה לה את היער.
היא תיפסה עליו עד אליה (אאאאאאאאוווץ'. כואב.)
היה נסיך.
הוא הלך לצוד.
שמע את קולה הערב של רפונזל, שרה לעצמה בטירה.
עשה לה מארב.
מכשפה צורחת לידה הטירה.
שיער משתלשל.
הוא נדהם.
מכשפה הלכה.
נסיך צרח ליד הטירה.
שיער השתלשל.
עלה למעלה.
הציע לה נישואין.
תכננו לברוח.
המכשפה גלתה על הנסיך (האופן תלוי בגרסה)
גזזה את רפונזל.
השליחה אותה אל מחוץ לטירה לגלות.
הנסיך בא.
קרא לרפונזל.
שיער השתלשל.
נסיך טיפס.
מכשפה עזבה.
נסיך נפל למטה.
על קוצים.
התעוור.
הלך הלך הלך הלך הלך הלך הלך (בלי לראות כלום)
שמע את רפונזל שרה.
התחבקו.
בכתה.
דמעות נפלו על העיניים.
חזרה לו הראיה.
חיו באושר עד עצם היום הזה.
את הגרסה הארוכה יותר אפשר לקרוא כאן. ההפקה הזו, מבחינתי היא סוג של "מה היה קורה אם רפונזל הייתה בורחת מהטירה ומגיעה לני יורק".
מכשפה מודרנית עם כמויות שיער, אולי היא באה להציל מישה מהחיים-בזבל שלו ולמשות אותו מהצרות שבהן הוא שרוי?
מעבר לזה, הצבעוניות של הסט פשוט מפעימה, השילוב של האוריינטליזם הסיני עם האיפור השבטי, מתנגש כל כך בדוגמנית הבלונדינית עם העיניים הכחולות, כמעט כמו הצבעים המתלהמים, כמו מנסים להפגין עליונות אחד על השני. האדום כנגד החרדל כנגד הירוק. יאמ.
ובהמשך לרפונזל ושיערה הגולש.
זהו זוג וילונות.
של מעצבת הפנים Nicolette Brunklaus.
כן, אני מודה שיש בהם מן המטריד.
עבודה של האמן דייטון קסלמן (Dayton Castleman)
שנקראת "Rapunzel Rapunzel".
ראיון נחמד איתו אפשר לקרוא כאן.

וזו סתם פרסומת משעשעת ביותר, שמזכירה לכולם, שאמנם באגדות הנשים צייתניות וכונועות, אבל בחיים האמיתיים,

כבר יש לנו קצת יותר זכויות.

לצערנו לא הרבה יותר...
טוב, עובדות על זה.

יום שלישי, 1 בדצמבר 2009

ועכשיו מה?

וואו.
התפטרתי.
בעוד שבועיים אני אחתים את הכרטיס שלי בפעם האחרונה.

יום ראשון, 29 בנובמבר 2009

ויהי אור.

תכף חנוכה. ולפני שאני אפרסם פוסט משתפך על כמה שאני אוהבת את החג. וכמה מדהימה ירושלים בחג הזה. בעיקר במאה-שערים (כן.כן. זה עוד יגיע. אתם תראו). החלטתי להקדיש את הפוסט שלי ל"חג האורות". ולכל מי שלבד בחג הקרוב, או סתם לבד בבית, ורוצה קצת חברה מאירה... סתם כדי לא להרגיש לבד. (למרות שאני מודה שעם חלק מהדוגמאות שכאן למטה, אולי עדיף להיות לבד...) וכמובן בעיקר בגלל שראיתי ואספתי תמונות ששעשעו אותי ביותר ורציתי לשתף. התירוץ המטופש של חג האורות נראה לי הגיוני משום מה. עיצוב הומוריסטי זה הדבר. מזל שיש מעצבים כדי לחייך. תאמינו לי.
מנורת "Mary had a little lamp" מכאן. לחבק בתוך או מחוץ לפוך בימים הקרים.

זהו מיסטר פי. (Mr.P). אני מניחה שאתם יכולים לנחש לבד איפה הכפתור שמדליק ומכבה אותו.

אין ספק שמיסטר פי שלנו, שובר קרח רציני. בטוח טוב בסחיטת צחקוקים מובכים וחיוכים מפתים...

אוקי. אז אולי זה לא המנורה האידיאלית לשים בלילות בודדים ליד המיטה, ונכון, אני מודה שזה יכול גם להבריח פרטנרים בפוטנציה, אבל אין ספק שזה נותן משמעות חדשה ל"אור בקצה המנהרה"...
מבית סטודיו enPieza. רוב העיצובים שלהם לא פסיכוטיים כמו זה, אבל כנראה שאין מה לעשות. בכל מעצב גדול יש פסיכי קטן שנושף לו בעורף...
כן.
סבסטיאן ארזוריז (Sebastian Errazuriz) ממשיך את קטגוריית ה:
א."מטריד".
ב."משהו מת עושה אור".
ג."לא בטוח שחלומות טובים יבואו מפוחלצים"
ד."איפה הראש שלך?".
ואחרון.
רק בגלל שהלא הצלחתי להחליט אם הוא נכנס לקטגוריית ה"מטריד" או לקטגוריית ה"משעשע ביותר למרות שאין סיכוי שאני שמה אותו ליד המיטה"...

יום שלישי, 24 בנובמבר 2009

מכירים את הטרק בונוס שחבוי בסוף הדיסק?

אתמול בלילה (3 בבוקר ליתר דיוק), בעודי נמצאת אי שם בחלום השביעי אחרי הענן התשיעי, החליט המחשב שלי לעשות לעצמו ריסטרט. ארוחת מחשבים לילית של עדכון אוטומטי + כיבוי והתחלה מחדש. אני, ששינת דובי עמוקה לא ממש נמצאת בלקסיקון שלי, התעוררתי בבהלה מנעימת ה windows שנסגר. סיפור מצער זה, גרר כשעה של התהפכויות הלוך ושוב בנסיון נואש להרדם חזרה. שעה של מחשבות. לפחות יצא מזה משהו טוב. נזכרתי בקמפיין של מעצב הנעליים כריסטיאן לבוטין לחורף 2008-09, אשר אוטומטית התקשר לי לפוסט של אתמול. בליבי כבר התחרטתי איך לא חשבתי על זה קודם ושילבתי בינהם לפוסט אחד. אבל לא נורא. הרי לכם פוסט חדש המתפקד כההמשך יבוא של הפוסט הקודם. גם אז התמלאתי הערכה כלפי הקמפיין יוצא הדופן. גם כיום. הרי הוא לשיפוטכם.
כאן ניתן לראות את כל עשר תמונות הקמפיין.
ועוד לינק אחד. מיכל מהבלוג איי לאב ג'וש כתבה עליו כבר כשהוא יצא לפני כמעט חצי שנה.
זמן טס כשנהנים...

הנרי. הו הנרי.

כשחזרתי מלונדון הבאתי עימי מספר מגזינים. כבכל נסיעה, בשדה התעופה, אחרי ששוקלים לי את התיקים והמזוודות, אני מעמיסה, במשקל לא הגיוני שמשאיר סימנים בידיים, מגזינים. אחד מהמגזינים שהבאתי איתי היה Dazed & Confused. אותו מגזין, אשר בגרסה האינטרנטית שלו עובדת הבלוגרית (שקיבלה את העבודה בזכות הבלוג שלה) סוזי באבל. Dazed הוא מגזין תרבות. הוא אינו מתמקד באופנה בלבד אלא פולש לחיי המוסיקה, אומנות ועיצוב באופן כללי ועל כך אני אוהבת אותו כל כך. העובדה שאני מסוגלת לקרוא אותו ולדפדף בו, פעם אחר פעם ולמצוא עוד ועוד פרטים חדשים שלא ראיתי קודם גורמת לי להעריך אותו אף יותר. את הפקת האופנה הזו ראיתי בפעם הראשונה שפתחתי את העיתון. כבר אז נפעמתי. כבר דיברתי בעבר על הקשר בין תרבות ואופנה מודרנית לבין תקופת שושלת הטיודור (אמנם בהקשר אחר, אבל עדיין...). וזה עדיין רלוונתי מתמיד. בעיקר כשמגלים שכל הבגדים הם בגדי מעצבים. למעט חפתים, פריטים קטנים וצווארון אחד, אין כאן תלבושות ממחסן תלבושות תיאטרון. אין כאן פריטים שנוצרו ועוצבו במיוחד להפקה. זהו פאזל משובח של פריטי מעצבים מהעונות האחרונות שיוצר בליווי איפור שיער מדהימים, הפקת אופנה הנראית כאילו יצאה מספרי תולדות האומנות. ללקק את האצבעות על עבודת הסטיילנג הלא קלה והמרשימה של קייטי שילינגפורד (Katie Shillingford) וכמובן שימו לב לנעליים של אוליבר ת'סקינס לתצוגת חורף/סתיו 2009 של נינה ריצ'י. Unforgetable.