דברים שמצחיקים אותי #2

מסתבר שבחו"ל (וגם קצת בארץ) יש מנהג של "צילומי אירוסין".

הזוג המיועד מפיק הפקת אופנה שכוללת החלפת מלתחות, אקססוריז מתאימים ופוזות של מגזינים למען יראו כולם כמה מאוהבים הם(?) או שהילדים יראו כמה צעירים ויפים היו (?)

בכל אופן.

בעודי משוטטת באחד הבלוגים האהובים עלי כרגע - Green wedding Shoes

(כן, כן... :) )

נתקלתי בהפקת הארוסין הזו.

צחקקתי לעצמי.

אז אותה פיית יער מאורסת לאותו גמד (!) יער

מעניין אם הוא יודע מה מקועקע לו על הזרוע.

או שאולי יש למילה "גמד" איזו משמעות קבליסטית עמוקה ובעלת סגולות ריפוי ומזל שאני לא יודעת עליהן?

במידה וכן, עם צחקוקי הסליחה...

נו, אבל בכל זאת בלוג אופנה וזה, אז שניה של ריכוז אופנתי.

אם כבר העלתי את עניין הקעקועים אי אפשר שלא להזכר בהפקה המדהימה של ווג איטליה מדצמבר 2007.

אני חושבת שזו אחת ההפקות המופלאות של עולם האופנה בשנים האחרונות

המשך חג שמח, סוכה נעימה ומטעמים לרוב

(הכנתי בשבוע שעבר חלות בפעם הראשונה, יצא מהמם, נזלל סופר מהר כשיצא מהתנור עם שמן-זית-בלסמי, עגבניות טריות, גבינת קשקבל, חמאה, ואז לקינוח עם דבש וריבה. מבטיחה לצלם בפעם הבאה... הפעם החזירות גברה עלינו...)

למישהו יש מתכון מעולה לריבה טעימה מחומרים זמינים בעונה הזו?

Imagine. דמייני.

דמייני לעצמך שאת המוזה והמודל של ציירים רבים, בינהם בולדיני. דמייני לעצמך שאת לבושה בבגדיהם של פורצ'וני ופוארה. דמייני שאת עורכת מסיבות מפוארות. מארחת את השמנא והסלתא של התקופה. דמייני שאת אוחזת בצ'יטה כחיית מחמד. שטה איתה על הגונדולה שלך בונציה. כן, כן, עם צ'יטת המחמד שלך. דמייני שאת עוזרת לאמנים צעירים בתחילת דרכם. נגיד. רובינשטיין. ארתור רובינשטיין. דמייני שאת אחת מהיורשות העשירות ביותר באיטליה בתחילת המאה ה-20. דמייני שאת מגיעה לאירועי ציד שועלים, מסיבות מפוארות ומירוצי סוסים עם המאהב שלך (ואת נשואה עם ילדה). דמייני שאת מחזיקה כלבי ציד מעוטרים בקולרים עם אבנים טובות. דמייני שאת אחת הדמויות המוקצנות של זמנך. דמייני שאת הולכת עם הגלימה שלך ולא לובשת דבר מתחת. דמייני שאת אחת הדמויות שנחשבו בחברה האיטלקית לאניגמתיות ובלתי מוסריות בעליל. דמייני שעצמך, שכל כך השפעת שעשורים אחרי מותך, ג'ון גליאנו עושה קולקציה בהשראתך. עכשיו תני לעצמך שם. מרצ'סה קאסאטי. טילדה סווינטון, אחת האניגמות של ימינו בהפקת אופנה מדהימה ומרגשת בהשראתה של קאסאטי ל- Acne Paper.

Imagine that you are the muse and model of many painters such as Boldini.

Imagine that you are wearing designers clothes by Fortuny and Poiret.

Imagine yourself throwing extravagant parties.

Entertaining the top society of your time.

Imagine that your pet is a cheetah.

And you are traveling with your cheetah on your Gondola down the Venice canals.

Imagine that you are helping young artists and musicians.

Such as, lets say, Rubinstein. Arthur Rubinstein.

Imagine that you are one of the wealthiest heiresses in early 20th century Italy.

Imagine that you attend fox hunts, races and parties with your lover (although married with a child)

Imagine you hold greyhound dogs in jeweled leashes.

Imagine that you are one of the eccentric characters of your time.

Imagine being naked under you cloak.

Imagine that you are an immoral enigma to society.

Imagine that decades after your death, John Galliano is making a tribute collection to you.

now give yourself a name.

Marchesa Casati.

Tilda Swinton, enigma herself, in an editorial for Acne Paper.

ובנימה קצת מציאותית

התחלתי עבודה חדשה.

עבודה חדשה מרגשת ומעניינת.

יש לי המון ללמוד, המון לדעת, המון לעשות.

אי לכך, תדירות הפוסטים שלי יתמעטו בתקופה הקרובה (כמושאני מניחה ששמתם לב...), אבל אני לא עוזבת, ולא נוטשת.

תמיד אתכם (גם אם לא כל כמה ימים),

שלכם,

טל

Back to reality

I just started a new job.

A new, exiting and interesting job.

I have so much to learn, know and do,

As a result of this wonderful, yet time consuming situation,

I am sorry to say that what will probably happen in the near future is that the frequency of my posts will decrease a bit.

But i'm here.

Although not every two days or so, but still here.

Yours,

Tal.

ספר פנטזיה - לא מה שחשבתם

אני לא חסידה גדולה של הזמנת בגדים באינטרנט. תקראו לי מיושנת. אבל מאוד קשה לי המחשבה שאני קונה בגד שאני לא יכולה למשש. אולי זה בגלל ארבע שנים מפרכות בשנקר. שם הבדים, התחושות והאיכויות היו בראש ובראשונה. בעצם סביר להניח שזה בגלל שנקר. קשה לי לקנות בגד בלי להרגיש, בלי לדעת איך התחושה על העור, בלי לראות את התפרים ואת האריגה/סריגה שלו. זה קצת כמו הפתעה ב"חבילה עוברת". יכול להיות שזכית בהפתעה מהממת שלגמרי שווה. ויכול להיות שזכית במשהו מעפאן. ואני לא אוהבת לקחת את הצ'אנס. במיוחד לא בבגדים. אמרתי את זה כבר לפני. באופן יחסי לבלוגרית אופנה/מעצבת אופנה/מתעסקת באופנה כל הזמן, אין לי הרבה בגדים. אולי העיסוק הבלתי פוסק שלי בבגדים קצת מוציא לי את החשק. וזה לא שאני לא מזמינה דברים מהאינטרנט. שלא יהיה לכם ספק. אין דבר מעורר חיוך יותר מאשר אותו פתק אומלל של הדואר בדבר חבילה. אבל בחבילה שלי לא תמצאו בגדים. אני מזמינה ספרים. גדלתי בבית שספרים נחשבו בו ערך עליון. כבר בתור ילדה הייתי תולעת ספרים קטנה, בלעתי בשקיקה את כל ספרי הנוער, מגלילה רון פדר ועד אסתר שטרייט וורצל. גדלתי. והאהבה לקריאה לא עברה. ולא פחתה. אנחנו מאוספי הספרים. הספרים ששמים ליד הזבל. אנחנו המצילים שלהם. להורי יש ספרייה לאומית קטנה בבית. ואוסף ספרי האומנות והעיצוב שיש לנו בבית, עולים עשרות מונים על הכמה מדפים המסכנים שיש בסטימצקי. אמא שלי תמיד מספרת שכשכל הילדים היו יושבים מול הטלויזיה ורואים סרטים מצוירים, אני דיפדפתי בספרים של ואן-גוך ושאגאל. לפני שנה הייתי בלונדון כמה חודשים. באותו הזמן, הוצגה במוזיאון העיצוב (הנהדר!), תערוכה של טים ווקר. הלכתי לראות אותה. פעמיים. רציתי לקנות את הספר, אבל הוא היה גדול וכבד וגם ככה היה לי אובר-ווייט. שכנעתי את עצמי (בעזרת אמא) שבספר אי אפשר לראות את מלוא האפקט של ווקר כמו בתערוכה ושזה מרשים פחות. חזרתי לארץ. לא התאפקתי. הזמנתי אותו. ווקר, הוא אחד מצלמי האופנה האהובים עלי. אם לא האהוב ביותר. בהפקה שנקראה "Lily takes a trip", והתפרסמה בווג הבריטי ביולי 2005, צילם ווקר את הדוגמנית לילי קול בהודו. כאן נמצא צילום ה - all times favorite שלי:

יש משהו בצילום הזה, שפשוט לא נמאס עלי.

אני יכולה להסתכל עליו שעות.

הצבעים.

הקומפוזיציה.

הרגש של הבד.

הנזילה שלו.

זה מים.

זה בד.

זה חלום.

זו מציאות.

זו אגדה.

זה סוראליסטי.

זה קסום.

זה על זמני.

זה טים ווקר.

היום נתקלתי בצילום שישר זרק אותי ללילי ולווקר.

מתוך הפקה של הווג הצרפתי דצמבר 2009.

כבר דיברתי על צלמים שלוקחים השראה מצלמים אחרים בפוסט הזה.

אז אמנם זה לא ממש אחד לאחד כמו בפוסט הנ"ל.

אבל אין ספק שישנה השראה מאוד מבוססת.

והם חיו באושר ואושר

פתיחה נאותה: אני סאקרית של אגדות. כבר הצהרתי בעבר שאני אוהבת קיטש. ואין יותר קיטש מאגדות. ואני אוהבת סרטים מצוירים. זה לא עבר לי כשגדלתי. נראה לי שאני בעצם עדיין סוג של ילדה. אוהבת את הפנטסטי, את הדמיוני, תמיד רוצה לדעת עוד, ולראות עוד, סקרנית עד אין קץ, שואבת מידע ושואלת המון. חיה מסיפורי אהבה. אמיתיים, לא אמיתיים, העיקר שיהיה סוף טוב. אוהבת את דיסני ופיקסר, דרים וורקס והולכת כל סוף שנה לתערוכה של בצלאל, בעיקר בשביל המחלקה של אנימציה. (אגב, אני ממש טובה בקולות ומבטאים ואם מישהו צריך דיבוב לסרט שלו, אני ממש ממש אשמח וארצה להשתתף בפרויקט כזה!) נושא הסמנריון האקדמאי שלי, לסוף התואר, היה "כיפה אדומה - קורבן או מפתה" 40 ומשהו עמודים על חקר ותולדות אגדת כיפה אדומה, וכלל, בין היתר,קטעים מ"המסכה" ופרסומת של שאנל (אחד היתרונות בללמוד בשנקר). אם היה לי עוד זמן, הוא היה ממשיך. 40 ומשהו עמודים לגמרי לא מכסים את כל מה שהיה לי להגיד. אמנם הפקת האופנה הזאת יכלה להתאים בדיוק, אבל אני ממשיכה הלאה. מסתכלת לעתיד ולומדת מהעבר. לא מזמן ראינו האהוב ואני את הסרט של דיסני "מכושפת" שחציו מצויר וחציו אמיתי. הוא הקסים אותי, שלח אותי היישר לפנטזיית נסיכות ואבירים. המצוייר vs. האמיתי. ובעצם בחיים שלי, המודרניים לחלוטין, עמוסי האופנה והסטייל מה יותר פנטזיה ומה יותר "מצויר" מהפקות אופנה? אני מניחה שבעיקר בגלל זה אני הכי אוהבת את טים ווקר. אבל זה כבר נושא שלם לפוסט אחר. ההפקה הזו פורסמה במגזינים "Push It" ו- "Disfunkshion". כשראיתי אותה, ישר חשבתי על "מכושפת". מבחינתי הפקת האופנה הזו היא הדמות האמיתית בחיים האמיתיים של רפונזל. (פעמונית?) צולם בצ'יינה טאון בניו יורק. המקום להגיע אליו לגלות. ללכת לאיבוד. בבגדי מעצבים. (כמובן).

הסיפור של רפונזל בנקודות קצרות למי שלא זוכר:

היו בעל ואישה.

הם לא הצליחו להכנס להריון.

האישה חשקה עד מוות בפרח הרפונזל (פעמונית) שפרח בגינה של השכנה. (למה??)

הבעל הלך לקטוף לה באחד הלילות.

השכנה הייתה מכשפה.

היא תפסה אותו.

הוא התחנן שתשחרר אותו.

היא גרמה לו להבטיח שהתינוק שיהיה להם, יהיה שלה.

האישה נכנסה להריון, המכשפה קיבלה את התינוקת.

בגיל 12 כלאה המכשפה את רפונזל בטירה גבוה בלי דלת (למה? איך?? חורים בעלילה.)

כשהייתה באה לבקר, הייתה צועקת מלמטה.

רפונזל הורידה לה את היער.

היא תיפסה עליו עד אליה (אאאאאאאאוווץ'. כואב.)

היה נסיך.

הוא הלך לצוד.

שמע את קולה הערב של רפונזל, שרה לעצמה בטירה.

עשה לה מארב.

מכשפה צורחת לידה הטירה.

שיער משתלשל.

הוא נדהם.

מכשפה הלכה.

נסיך צרח ליד הטירה.

שיער השתלשל.

עלה למעלה.

הציע לה נישואין.

תכננו לברוח.

המכשפה גלתה על הנסיך (האופן תלוי בגרסה)

גזזה את רפונזל.

השליחה אותה אל מחוץ לטירה לגלות.

הנסיך בא.

קרא לרפונזל.

שיער השתלשל.

נסיך טיפס.

מכשפה עזבה.

נסיך נפל למטה.

על קוצים.

התעוור.

הלך הלך הלך הלך הלך הלך הלך (בלי לראות כלום)

שמע את רפונזל שרה.

התחבקו.

בכתה.

דמעות נפלו על העיניים.

חזרה לו הראיה.

חיו באושר עד עצם היום הזה.

את הגרסה הארוכה יותר אפשר לקרוא כאן. ההפקה הזו, מבחינתי היא סוג של "מה היה קורה אם רפונזל הייתה בורחת מהטירה ומגיעה לני יורק".

מכשפה מודרנית עם כמויות שיער, אולי היא באה להציל מישה מהחיים-בזבל שלו ולמשות אותו מהצרות שבהן הוא שרוי?

מעבר לזה, הצבעוניות של הסט פשוט מפעימה, השילוב של האוריינטליזם הסיני עם האיפור השבטי, מתנגש כל כך בדוגמנית הבלונדינית עם העיניים הכחולות, כמעט כמו הצבעים המתלהמים, כמו מנסים להפגין עליונות אחד על השני. האדום כנגד החרדל כנגד הירוק. יאמ.

ובהמשך לרפונזל ושיערה הגולש.

זהו זוג וילונות.

של מעצבת הפנים Nicolette Brunklaus.

כן, אני מודה שיש בהם מן המטריד.

עבודה של האמן דייטון קסלמן (Dayton Castleman)

שנקראת "Rapunzel Rapunzel".

ראיון נחמד איתו אפשר לקרוא כאן.

וזו סתם פרסומת משעשעת ביותר, שמזכירה לכולם, שאמנם באגדות הנשים צייתניות וכונועות, אבל בחיים האמיתיים,

כבר יש לנו קצת יותר זכויות.

לצערנו לא הרבה יותר...

טוב, עובדות על זה.

הנרי. הו הנרי.

כשחזרתי מלונדון הבאתי עימי מספר מגזינים. כבכל נסיעה, בשדה התעופה, אחרי ששוקלים לי את התיקים והמזוודות, אני מעמיסה, במשקל לא הגיוני שמשאיר סימנים בידיים, מגזינים. אחד מהמגזינים שהבאתי איתי היה Dazed & Confused. אותו מגזין, אשר בגרסה האינטרנטית שלו עובדת הבלוגרית (שקיבלה את העבודה בזכות הבלוג שלה) סוזי באבל. Dazed הוא מגזין תרבות. הוא אינו מתמקד באופנה בלבד אלא פולש לחיי המוסיקה, אומנות ועיצוב באופן כללי ועל כך אני אוהבת אותו כל כך. העובדה שאני מסוגלת לקרוא אותו ולדפדף בו, פעם אחר פעם ולמצוא עוד ועוד פרטים חדשים שלא ראיתי קודם גורמת לי להעריך אותו אף יותר. את הפקת האופנה הזו ראיתי בפעם הראשונה שפתחתי את העיתון. כבר אז נפעמתי. כבר דיברתי בעבר על הקשר בין תרבות ואופנה מודרנית לבין תקופת שושלת הטיודור (אמנם בהקשר אחר, אבל עדיין...). וזה עדיין רלוונתי מתמיד. בעיקר כשמגלים שכל הבגדים הם בגדי מעצבים. למעט חפתים, פריטים קטנים וצווארון אחד, אין כאן תלבושות ממחסן תלבושות תיאטרון. אין כאן פריטים שנוצרו ועוצבו במיוחד להפקה. זהו פאזל משובח של פריטי מעצבים מהעונות האחרונות שיוצר בליווי איפור שיער מדהימים, הפקת אופנה הנראית כאילו יצאה מספרי תולדות האומנות. ללקק את האצבעות על עבודת הסטיילנג הלא קלה והמרשימה של קייטי שילינגפורד (Katie Shillingford) וכמובן שימו לב לנעליים של אוליבר ת'סקינס לתצוגת חורף/סתיו 2009 של נינה ריצ'י. Unforgetable.

ארבינג פן חוזר מהמתים?

לפני כמה שבועות כתבתי פה פוסט על מותו של אירבינג פן. הוא, אשר היה אחד מצלמי האופנה המדהימים ביותר שקמו, השפיע בסגנונו על כל התפתחות צילום האופנה עד היום. הוכחה חותכת וניצחת להשפעתו מצאתי ב "Elle" איטליה. בעודי משוטטת ובוחנת הפקות אופנה. (בחיפוש אחר אחת ספציפית ויפהפיה שעוד אפרסם פה בהמשך השבוע) נתקלתי בהפקה שכמעט החזירה את פו מהמתים. במבט ראשון חשבתי שהתבלבלתי. ואולי, תהיתי לעצמי, עשה הוא הפקה לפני שעבר מן החיים? אבל לא. ההפקה, שמתוכה בחרתי את התמונה שלדעתי מייצגת יותר מכל את השפעתו של פן המוצגת כאן ממש למטה, עושה הומאג' ברור לאירבינג פן. הכל צועק פן. השיער. הרקע. הגבות. היציבה. הזוית. החוצפה.

על הצילום אחראי אלכסיי היי (לא צוחקת! Alexei Hay ).

הסטיילינג של הת'ר מרקס ( Heather Marks ).

ההשראה באדיבותו של אירבינג פן.

את ההפקה כולה אפשר לראות כאן.

(למרות שאין לי ספק שזו התמונה הטובה ביותר)

השיער-איפור-גבות של אירבינג פן:

הרקע-עמידה-גבות של פן:

יש דברים שנשארים לנצח.

אירבינג פן הוא אחד מהם.

לעד יהיה קלאסיקה.

לעד יצטטו אותו.

ג'ון גליאנו מרעיד (שוב) את עולם האופנה

הרוחות ברחבי לונדון סוערות בעקבות התפשטות שמועה על תערוכת רטרוספקטיבה של גליאנו. יש כאלו החושבים שהגיע הזמן שלגליאנו תהיה תערוכה אשר תאגד את יצירותיו לבית האופנה שלו וכראש בית האופנה של דיור, ותקבל את מלוא תשומת הלב נגיד ב, המממ, מוזיאון ויקטוריה ואלברט (V&A) המפורסם בתערוכות האופנה שלו. אך מנגד, ישנם אנשים בתעשיה שחושבים שעדיין לא הגיעה העת לכך. יש בעייתיות בבגדיו של גליאנו, וזה לא שאין מספיק עיצובים חלילה, או שאין הם נוצרו באיכות מספיקה להצגה במוזיאון רחמנא ליצלן. הבעיה של הבגדים של גליאנו נעוצה בכך שלא מספיק בגדים נשתמרו באותה איכות מדהימה בה הם נוצרו. בגדיו של גליאנו מוצגים ונראים בהרבה מאוד הפקות אופנה בכל עיתוני האופנה הכי נחשבים בעולם, הם מככבים על שטיחי האוסקר ונראים בנשפי החברה הגבוהה מאוד מאוד מאוד (אלא שאני רק יכולה לחלום עליהם כי אני נמצאת אי שם למטה...), אי לכך המעצב צריך להיות דיי מבסוט מהעובדה שבאמת לובשים (!!!) את שמלותיו. מעבר לזה, הוא כל כך צעיר עדיין! עדיין אין לו אפילו 50! אפשר לחכות כמה שנים עם הרטרוספקטיבה... זה לא כאילו הוא חס וחלילה עומד למות... כוחו עוד במותניו והוא עוד יעצב שנים רבות שמלות שערוריתיות מטורפות ובעיקר פופיות... אבל בלי קשר למתי התערוכה הזו תתקיים. אני שם. לגמרי שם. איפה שזה לא יהיה ברחבי העולם. שם.

מתוך הפקה של הווג הבריטי לפני כמה שנים טובות (נראה לי שב-2003) ששינתה לי את החיים... אליסה בארץ הפלאות עם שמלה בעיצוב גליאנו, וגליאנו עצמו בתור מלכת הלבבות.

אני מצרפת לכם כאן למטה, למי ששכח ולמי שלא קרא אז, את רשמיי הפרטיים מהתצוגה האחרונה שלו לחורף 2009-10.