i always feel like somebody's watching me

כמה פעמים הרגשתם שמישהו מסתכל עליכם?

How many times did you feel that somebody is watching you?

בסטודיו העיצוב ווקמדיה לקחו את זה צעד אחד (או בעצם, אולי אפילו כמה צעדים, ואם אפשר לרוץ אותם...) קדימה.

בעבודה שהוזמנה על ידי חברת הנדל"ן Sun Hung Kai, יצרו חברי הסטודיו מיצג אשר מוצג בכיכר גדולה בהונג קונג, המבוסס על הטכנולוגיה הסינית של ציור הפוך בתוך כדור זכוכית (או קריסטל) שקוף, אותם מאירים מבפנים...

כשהייתי בטיול הגדול לדרום אמריקה,

הגענו לג'ונגלים של בוליביה.

שם, שטנו על הפאמפס (השורץ תנינים) במשך כמה ימים עם מדריך מקומי.

באחד הלילות הוא לקח אותנו לסיור לילי והסביר לנו שבלילה ניתן לדעת את בגרות התנין לפי החזר האור של עיניו.

שטנו בחושך מצריים, כשרק הפנס של המדריך מאיר מצד לצד.

רואים עיניים מתוך השחור של המים.

ככל שהעיניים יותר אדומות התנין יותר בוגר.

ככל שהן יותר צהובות, הוא יותר צעיר.

העבודה הוזמנה והוצגה קודם בלונדון ב- 2007, והאירה את חודשי החורף החשוכים בעיר. בבירה הבריטית בחרו דווקא לתלות את אותן עיניים על העצים.

לא מצליחה להחליט מה מטריד יותר...

אח"כ הוצגה ביריד העיצוב העולמי

100% Design Shanghai

אין ספק שבלילה זה הרבה יותר מרשים...

מצאתי הקלטה בהופעה של ברוס ספרינסטין וסטינג מ- 88'. הייתי אז בת 5.

אני חושקת בחולצה של סטינג.

היה לו אז שיער.

* בוב דילן מגיע לארץ (!!) נועם אתה חוזר בזמן הנכון!!

דיונים על אומנות עיצוב וניגודים

מרכוס טרמונטו (Marcus Tremonto), הוא אחד מאותם יוצרים שנעים על הגבול שבין אמן ופסל לבין מעצב תעשייתי.

אין ספק שהוא מעצב-אמן. (וגם בעל חוש הומור לא קטן. נקודת בונוס רצינית)

מרכוס, בן לאב צייר, התחיל את קריירת היצירה שלו במקום שונה לחלוטין מרוב האמנים והמעצבים.

הוא בעל תואר במתמטיקה אנליטית.

וגם פיזיקה מכאנית.

הוא עבד בתור מהנדס.

בשלב הזה הוא החליט ללמוד אומנות וכיום הוא מחזיק באוסף התארים שלו, לצד התארים הריאליים, גם תואר באומנות.

הוא החל ליצור ולפסל אך מהר מאוד השתעמם מצורות וחומרי הפיסול הקונבנציונליים.

הרקע המדעי שלו הוביל אותו להתעניין ולפסל בחומרים המתקדמים טכנולוגית ותורמים לו פונקציונלית.

טרמונטו, היוצר בדירת סטודיו קטנה בניו יורק בעלת מעט מאוד חלונות, החל להתעניין ולהתנסות בחומרים המפיצים אור.

בנוסף להתנסות החומרית שלו, ובגלל החלל הקטן של הסטודיו שלו, ניסה טרמונטו ליצור אשליה של מרחב ותאורה, אותם אלמנטים שהיו כה חסרים לו במרחב האישי שלו.

כך הוא יצר סדרת עבודות מניאון ופרספקס.

התוצאה (בצילומים מעל), פיסול חצי גוף תאורה (בעיצוב ישן ומסורתי) העשוי גופי תאורה אחרים (חדשניים ומודרניים טכנולוגית) והנחתם על גבי פרספקס. ההשתקפות של חצי שנדלייר על הפרספקס יוצרת שנדלייר שלם, אשר באופן אוטומטי גם יוצר עומק בעבודה ואשליה של מרחב גדול יותר. משחקי הניגודים המתקבלים מיצירה זו מהווים את השיח האומנותי סביבה. (חצי-שלם, אמיתי-אשליה, ישן-חדש, מסורתי-מודרני וכו'...)

לאחר שיצר את סדרת העבודות הנ"ל, המשיך מרכוס לחקור את נושא התאורה והטכנולוגיה.

את העבודות הבאות יצר בעזרת טכנולוגיית "דפי אור".

כמו שציינתי בתחילת הפוסט, למרכוס שלנו יש חוש הומור מפותח.

הוא ממשיך את קו יצירת האור המסורתי מטכנולוגיות חדשות ולוקח אותו צעד אחד קדימה.

הוא יוצר ומפסל נורת חשמל מאותם דפי אור.

לנורה הזו, הוא מגדיל לעשות ואף נותן לה צורה מפוקסלת. אולי להראות לנו עד כמה נורה היא דבר מיושן.

מיושן כל כך שאם הייתה לה מקבילה ממוחשבת היא הייתה כל כך מפגרת טכנולוגית עד שלא היה ניתן לראותה במצב רגיל אלא בפיקסלים. גדולים ומיושנים. כמעט כמו ב"דיגר".

הפרופורציות של הנורה הזו מדהימות אותי.

כשראיתי את עבודת הנורה הזו לראשונה חשבתי שהוא יצר אותה בגודל 1:1, לנורה רגילה.

אך הוא בוחר להגדיל אותה ולתת לה עוד אלמנט עיצובי המכניס אותה אל תוך דיון האמיתי/ממוחשב, אשליה/מציאות, ישן/חדש שהוא כל כך אוהב לעורר.

עבודה נוספת שלו על אותם "דפי אור".

גם כאן, הוא ממשיך את צורת הנורה, אבל מעניק לה תחכום. מוציא אותה מהדו מימד שהיא הייתה בו עד עכשיו (בעבודותיו), מוציא אותה מהמסורתיות ומהעיצוב הישן נושן שלה ומעניק לה מודרניות, מינימליזם, ועיצוב חדש ומעורר השראה.

יצירה נוספת בסידרה זו היא גוף התאורה הבא:

כאן נכנס אל דיון הניגודים גם החושך/אור, פונקציונליות/קישוטיות, שחור/לבן.

אין ספק שכמות הניגודים שמצויה בעבודותיו יכולה לעורר דיונים ארוכים על משמעות העבודות, על הביקורת שהן מטיחות בחברה, על הפן האסתטי כנגד הפן הפונקציונלי (לגמרי לא סותר אצלו!!) ועוד ועוד.

אבל לפעמים אני פשוט אוהבת לראות דברים שמעוררים בי השראה. בלי להתווכח. בלי לעורר דיון מעמיק מידי (חוץ מאשר עם עצמי, אבל זה לגיטימי). בלי לטחון אותם. פשוט לנסות ולהשאיר אותם כמה שיותר טהורים. תמימים. יפים. מעוררי חיוך. אסתטיים. מעוצבים. יצירות שגורמות לי להעריך את האמן אפילו מבלי לדעת עליו כלום.

יצירות כמו אלו. התמונות לקוחות מכאן ומכאן.

פטיט לולו תומכת בפלסטיק, עדיף שיהיה ממוחזר בבקשה

להיות מעצב זה לא קל.

להיות מעצב צעיר שסיים את הלימודים בשנים האחרונות, זה אפילו קשה.

להתפרנס מזה, זו בכלל משימה בלתי אפשרית.

לכן, כשפנו אלי מטעם "פלסטיק" ליצור שרשרת בלוגרים הרגשתי שאני תורמת לחברים שלי כשאני חלק מפרויקט הבלוגרים הזה.

ומה זה בעצם אומר?

כל אחד מאיתנו התבקש לכתוב פוסט על פלסטיק.

כחומר.

ובסוף הפוסט לצרף לינק לבלוגר הבא, לפוסט שלו על הנושא, שמצרף לינק לבלוגר הבא וכולי וכולי, עד שהקורא חוזר לנקודת ההתחלה הקריאתית הראשונית שלו.

"פלסטיק" הוא יריד/שוק/אירוע המתקיים בסוף השבוע הקרוב, המאגד בתוכו, בנוסף ל-50 מעצבים שמוכרים את מרכולתם (בעיקר בתחום האביזרים), גם שחקנים המציגים מיצגי תיאטרון ומוסיקאים. זוהי יוזמה עצמאית מבורכת (שרצה כבר שנתיים) שנותנת פייט מכובד לכל אירועי המעצבים המסחריים יותר. ניתן להגיע לאתר "פלסטיק" לעוד פרטים מכאן.

כשישבתי וחשבתי מה אכתוב על פלסטיק, היה ברור לי שזה יהיה מנקודת מבט עיצובית.

(ואנחנו בתור נשים חייבות הרבה לחומר הזה, אשר ממנו נגיד, עשויים סיבי הניילון שמשמשים בין היתר לגרבונים שלנו!)

אבל עכשיו.

עם כל המודעות הסביבתית.

יש בעיה.

כי הוא חומר לא ידידותי לסביבה בכלל. בכלל. בכלל.

אז חיפשתי פתרון. וחיפשתי וחיפשתי.

וכשהגעתי לאתר של ליזי לי (Lizzie Lee), ידעתי שמצאתי את מה שחיפשתי.

ליזי יוצרת גופי תאורה.

מעבר לזה שהם מדהימים ונכנסים בדיוק לקטגוריית העיצוב הוינטאג'ית שאני כה אוהבת, הקרויה בפי "ינטה-שיק", הם גם לגמרי תומכים ועוזרים לסביבה.

ליזי יוצרת על ידי מחזור פלסטיק את הגופים הללו, אותם היא משלבת עם תחרת קרושה וינטאג' אף היא. כל האהיל הזה, כולו על טהרת המחזור.

הפלסטיק היה פעם בקבוקי חלב, בקבוקי שתיה ועוד מיני פלסטיקים אחרים.

התוצאה שלה מדהימה בעיני.

עדינה, נראית כחדשה (אני הכי אוהבת יד שניה שנראה חדש!), ידידותית לסביבה, מפיצה אור רך וחם, מפיצה אהבה וחיוכים, מפיצה שלום בין אנשים (בסדר. מודה. נסחפתי.)

בכל מקרה.

הנקודה שלי כאן, בעצם, היא להדגיש שעד כמה שפלסטיק זה אחד החומרים הכי שימושיים לנו, והכי יומיומיים אצלנו, צריך להתחיל להפחית את השימוש בו.

ואם לא להפחית אז למחזר אותו. ממש כמו ליזי שלנו.

שגורמת על ידי האומנות שלה שחומרים שבעצם היו נזרקים לאיזו מזבלה ולא היו מתכלים בשנים הקרובות, יעמדו עכשיו אחרי "מייק אובר" כללי בסלון של מישהו ויסחטו מחמאות.

לכלוב הבקבוקים כבר הלכת השבוע??

ועכשיו הגיע הזמן, לעבור לפוסט הפלסטיק הבא אצל קלבה החיננית.

קדימה, אל תתעצלו.