יום שישי, 30 ביולי 2010

הטריגר. או. תודה לך אורן ברזילי.

וואו.


הרבה זמן לא כתבתי פה.
המון זמן.
מסתבר שמפברואר.
חצי שנה...
שישה חודשים שלמים.
אני תכף חוגגת יומולדת נוסף.
חברים יקרים לליבי התחתנו.
חברה יקרה לליבי ילדה.
בת.
ואני כאן.
אחרי יותר מידי זמן?
לא בטוח.
שאלו אותי למה הפסקתי לכתוב, שאלו אותי מתי אחזור
והנה. חזרתי.
הפסקתי כי מצאתי עבודה מדהימה שמאתגרת אותי.
שגורמת לי להפעיל את התאים האפורים, שכבר מזמן לא אפורים, שגורמת לי ללמוד, שגורמת לי לשמוח.
ידעתי שיבוא יום ואחזור לכתוב.
אבל ממקום אחר.
מהו המקום הזה?
אני עדיין לא יודעת...
מה אני אכתוב פה?
גם שאלה טובה
אני מניחה שהכל יבוא באיזו טבעיות חדשה לאט לאט


ובנתיים.
הבלוג הזה הביא לי איתו דברים מדהימים.
מבחינה אישית, מבחינה מקצועית ובאופן כללי.
השבוע חוויתי בזכותו עוד חוויה מדהימה. חוויה מדהימה שגרמה לי לרצות לכתוב שוב.
ביום שני הוזמנתי להופעה של אורן ברזילי. הסולן של "מופע הארנבות...".
הופעה בייתית בסלון שלו.
בסלון של הבית שלו.
באמת הבית שלו. איפה שהוא גר וישן ואוכל.
כשהגענו הוא פתח את הדלת ובבישנות שאל אם אנחנו רוצים לשתות משהו. ולמרות שהיה יין על השולחן הוא שאל אם בא לנו מיץ פטל.
צנום, חיוך ביישן, לבוש שחור.
הוא עמד מולי ככה, הוא שבגללו בכיתה ח' עמדתי ובשירת מורל בקורס מדריכים עמדתי ושרתי מול כולם את "בשמלה אדומה". פתאום מולי. נגיש.
מוזר.
לקחנו כוס מים והתיישבנו בסלון.
והיה קצת מוזר. לשבת בסלון של מישהו מפורסם.
ואני לא אחת שמתרגשת ממפורסמים. אבל אף פעם לא הייתי בבית של מישהו.
ובספריה שלו יש את "הבושם" שהוא אחד הספרים האהובים עלי.
וברקע מוזיקה צרפתית.
והוא עולה לשיר.
לשיר את הסיפור שלו. הקשה. הלא פשוט לשמיעה.
והוא מתרגש.
פותח מחברת עטופה, ומקריא.
מקריא קצת מהר מידי והיד קצת רועדת.
כי הוא פחות טוב בלדבר.
והוא הרבה יותר טוב בלשיר.
ומהרגע שהוא התחיל לשיר, לא היה צריך יותר.
והוא לבד
בלי קשר לקספרים, בלי קשר למי שהוא איתם
הוא שלנו, של עשרים אנשים שהוא לא מכיר שיושבים בסלון שלו בבית שלו ורואים אותו מטפטף טיפות זיעה שברור לך שבכל אחת מהן מתחבא איזה רגש.
פחד, התרגשות, אהבה, תסכול, צחוק, עצב.
והשירה, באנגלית, והסגנון מזכיר פאבים אפלוליים. מזכיר לונדון. (כי שם גרתי, ובניו יורק אפילו לא יצא לי לבקר...). מזכיר משהו אחר. ולא הצלחתי להפסיק לחשוב.
והמחשבות רצות וקופצות. כמעט כמו הרקע שאורן הרכיב בעצמו למופע, חלקיקי תמונות קרעי פנים.
והיו שם מרלין מונרו והייתה שם איטליה והיה שם שעון שהראה עשר וחצי, או אולי אחת עשה וחצי. והוא היה פעמיים.
ונסחפים. לאינטימיות. לשירה. לרגש. לסיפור. למוזיקה.
הוא מתחיל להופיע גם בסוזן דלאל. אומר שהמופע לא מאבד מהאינטימיות שלו. מהיחודיות שלו.
בת שבע משתמשת בשיר שלו במופע האחרון.
לא יצא לי לראות כי נגמרו הכרטיסים הטובים.
טוב.
בקרוב.


שלכם.
מקווה שחזרתי עכשיו ושלא אעדר כל כך הרבה זמן...
טל


*מחכה לי מתכון של עוגת בננה שקיבלתי מנפש וירטואלית מרתקת שעדין לא ניסיתי.
אעדכן.

תגובה 1:

photo.fashion.passion אמר/ה...

אני כל כך אוהבת את אורן ברזילי!!!!
ח"ח על הוידאו.

שרונה