לבן דודה שאני הכי אוהבת

היום הרביעי ביולי. יומולדת לאמריקה. אבל לא רק. גם בן דודה שלי חוגג היום יומולדת. בן דודה, אני בת דוד. כי ככה זה, הוא הבן של דודה שלי, אני הבת של הדוד שלו. אני ירושלמית. הוא חיפאי. כשהיינו קטנים, אני ואחותי היינו נוסעות לחיפה לשבוע אצל סבתא ואצל הדודים. הוא גדול ממני בשנה, ותמיד היינו יחד. משחקים משחקים מטופשים, ממציאים חבורות, יושבים אצלו בחדר על הסדינים של ה- WWF, משחקים נינטנדו או מול המחשב משחקים טרולים... תמיד יש שם בבית חיות, תמיד כלב, תמיד איזה חתול קטן ובשנים האחרונות הצטרפו גם תוכים למינהם. היה גם פינג פונג, והיינו יוצאים לסרטים, ולאט לאט התבגרנו ביחד. ביחד בחופש הגדול. כי בשאר השנה, אני הייתי ירושלמית. והוא היה חיפאי. ואז פתאום גדלנו. והתגייסנו לצבא. ופתאום למי היה זמן לנסוע כל כך רחוק, ולכל אחד יש את החברים שלו, והחבר/ה שלו. ונשארנו יחד רק בארוחות משפחתיות. שם היינו עושים השלמות. והשתחררנו, והוא נסע לעבוד בעולם. והתאהב בעולם. ואני נשארתי כאן, ולמדתי. והוא עבר לארץ רחוקה. והתחיל ללמוד שם. קולנוע. וככה קצת התרחקנו... עד שהקיץ האחרון החזיר אותנו יחד. אני הייתי בלונדון, הוא בברצלונה. נסעתי אליו לשבוע שלם, ממש כמו פעם, רק במקום חיפה - ברצלונה... כמובן שהגעתי בזמן הכי פחות טוב, בשבוע הכי עמוס, מעברי דירה, צילומי סרט, מה לא... אבל. כמה שלא היינו יחד בימים, היינו יחד בלילות. ודיברנו, ודיברנו, ודיברנו, על כל מה שלא דיברנו מעולם. ופתאום קלטנו שנינו שאנחנו כבר גדולים. יש לנו שיחות של מבוגרים. בלי ששמנו לב, גדלנו. השבוע הזה קירב ביננו. כל כך. אז בעצם רציתי להגיד מזל טוב. ורציתי להגיד שהסרט על פריס שעשית ריגש אותי עד דמעות. אוהבת אותך, מתגעגעת. תחזור כבר.