יום שלישי, 14 ביולי 2009

זכרונות מנסיעה על ארבעה גלגלים לפני גיל 14

יש לי בעיה בהתניידות. כלומר, אין לי בעיה בהתניידות בדרכים הנורמטיביות - אני בעלת זוג רגליים חזקות שהולכות בקצב מהיר (כל עוד אני לא על עקבים...), אני מסוגלת לעלות על אוטובוס בקלות (למרות שתמיד בנסיעה הבין עירונית לת"א, אבל תמיד, מתיישב/ת לידי האדם הכי שמן שעלה על האוטובוס ואני נאלצת להמעך אל החלון...) יש לי רשיון נהיגה (טסט ראשון, לאהוב יש אוטו שאני משאילה לפעמים, קטן חמוד וכסוף). עד כאן מניתי את דרכי התחבורה הנורמטיביות. ואיתן, כמוזכר למעלה, מעולם לא הייתה לי בעיה. הבעיה מתחילה בכל שאר הדברים בעלי הגלגלים. אני מודה ומתוודה בראש מורכן שאיני יודעת לרכב על אופניים. זה לא שלא הציעו ללמד אותי. רבים האנשים שאמרו לי (לאחר שהתדהמה על המחדל הנוראי עברה במקצת), בואי, נלמד אותך. אני לא יודעת למה, אבל זה לא קרה. סקטבורד אף פעם לא אהבתי. (זה כל כך לא נשי...) רולר בליידז היו לאחותי, ואחרי שהיא כמעט שברה את עצם הזנב שלה, ויתרתי על התענוג... קורקינט? נההההה. אז בעצם כל מה שנשאר לי זה להתרפק על העבר שלי. בתור ילדה בשנות השמונים היו לי סקטים. כאלה עם ארבעה גלגלים, ומעצור מקדימה. הייתי נוסעת ברחבי הבית הלוך וחזור והלוך וחזור והלוך וחזור, ותופסת את הספרייה, ואת הפסנתר ומשייטת ברחבי הבית. מידי פעם היו לוקחים אותי לפארק לסיבוב. אף פעם לא הייתי מאילו שהשקיעו בסקטים שלהם. לא הייתי לוקחת אותם לכל מקום ונוסעת ומפריעה לכולם על המדרכה איתם, אפילו בפורים לא הייתי "מלצרית על סקטים" אלא העדפתי להיות עם הרגליים על הקרקע הבטוחה. ועכשיו, כששנות השמונים עושים תחיית המתים, מה יותר נכון מאשר קאמבק של סקטים??? ברגע שראיתי את אלו, ידעתי שחבל שאין לי מושג איפה הסקטים הישנים שלי (למרות שסביר להניח שאין שום סיכוי שהם עולים עלי, אבל, בטח יש שם איזו מידה קטנה בעולם שהייתי יכולה להוריש לה את זוג הסקטים שלי ולהביט בהם בגאווה, ולומר: "אלה היו שלי!".
אז נכון, הסקטים היש לומר משעשעים-עד-בלי-די האלו הם בעצם סוג של קידום מכירות למכונית (אני טובה בצבעים של מכוניות לא בסוגים שלהן, לכן יסלחו לי כל הקוראים שחשוב להם הסוג...), ואיתם יגיע סוג של מגה-מסיבת-ענק-מגניבה-לגמרי-לונדונית-סופר-היסטרית-במיקום סודי. שמתוארת כהחזרתו של הבליין הלונדוני המגניב ל"איך שהעתיד בסוף המאה העשרים היה אמור להראות כשתיארו אותו בשנות השבעים בעידן הדיסקו" (או משהו הזוי בסגנון).
בקיצור,
חבל שאנחנו לא גרים בלונדון בשלב הזה של השנה...
בנתיים שימו לב לסרטון הוידאו המגניב שהם עשו,
תקבלו קצת ניחוחות לונדוניים,
תקנאו בלונדוניים על המגניבות היתרה,
ובעיקר תקלטו את התגובות של אנשים ברחוב לסקטים ה"גורמי חיוך והפתעה" הללו.
וכמובן איך מצליחים בפרסומת הזו להפוך את הסקטים האלה לאקססורי הכי מהמם במערכת לבוש שרק מקרינה מגניבות טוטאלית. איך שהוא, זה לא נראה אפילו קצת מגוחך...
המידע והתמונות תורגמו ונערכו על ידי מכאן

2 תגובות:

ArchiTan אמר/ה...

איזה פוסט מגניב ממש אהבתי!!!
אני בהחלט מסכימה איתך שיש להחזיר את הסקטים הישנים מהבויידם או איפה שהם ישנים עכשיו את שנת החורף הממש ארוכה שלהם, למרות שלי אישית יש גם כמה זכרונות כואבים למדי מהם...
נשיקות

שיקסע אמר/ה...

וואו, סקטים!! איזה זכרונות.... :)