קולקצית גמר שנקר 2008

השבוע וחצי האחרונים היו עבורי מאוד אמוציונליים.

אם יש צורך להבהיר נקודת בסיס משמעותית לפוסט זה - אני בוגרת שנקר במחלקה לעיצוב אופנה מחזור 2008.

אחרי ההבהרה הזו, אני אמשיך.

זה החזיר אותי לשנה שעברה.

ארבע שנים בשנקר זה לא פשוט.

לא עבור הסטודנט ולא עבור המשפחה שסביבו ומלווה אותו.

ואם יש כאן מישהי/ו ששוקלת להגיע לשנקר שת/ידע שכל מה שאומרים על המקום נכון, נכון מאוד, ואפילו לפעמים עולה על כל הסיפורים.

הלחץ.

העומס.

הקושי.

חוסר החיי םהטוטאלי.

המשברים.

הלילות הלבנים.

הכל נכון.

אבל לא רק השלילי נכון.

שנקר זה שם.

שם עולמי.

זו טכניקה.

זה דמיון.

זה התפתחות.

זה כח רצון.

הייתי השנה בחלק קטן מהביקורות של שנה ד'.

והיום הייתי בתצוגה.

זה החזיר אותי לאותה התרגשות.

לאותו מעמד.

אותו מעמד שאתה בטוח שישנה לך את החיים.

הפרפרים, שהופכים לציפורים שהופכים ליענים שדורסות כל מקום קטן בבטן.

הדאגה מהביקורת.

ההצגה של הפרויקט שלך ה "בייבי" שלך לעולם הגדול והאכזר.

שם הייתי לפני שנה.

אני בוחרת לשתף אתכם בתמונות הפרטיות שלי של קולקציית הגמר שלי.

נכון, אני רקובה עד השורש שלא צילמתי את הקולקציה שלי תמונות מקצועיות.

אבל אתם צריכים להבין שאחרי שעבדתי במשך כמעט חצי שנה רק על הקולקציה הזו, עברתי רגעי אושר ורגעי שפל, שיניתי ותפרתי ושוב תפרתי ושיניתי וקיבלתי ביקורות טובות וביקורות פחות טובות וניסיתי להחליט על סמך הסלט של הביקורות מה לעשות הלאה ואיך לתקן ואיך לשפר, והאם בכלל להקשיב לביקורת שקיבלתי? אולי להמשיך איך שאני רוצה ולא להתייחס? ואם כן להתייחס לאיזה חלק? כל אלא רק פסיק מהדברים שעברו עלי במשך חצי שנה. לכן, אחרי הביקורת והתצוגה הכנסתי את כל הדגמים לשקיות הבגדים. תליתי אותם אתל ההורים שלי, ומאז הם באותו מצב.

אני מתחילה להתרגל לרעיון של להוציא אותם לאוויר העולם מחדש.

זו אני, מקריאה בידיים רועדות את נושא הקולקציה שלי שסבב סביב נושא מאוד קונספטואלי ומתפלסף. זו כל הקולקציה שלי, חמישה דגמים שהם אחוז נכבד מהנשמה שלי.

בתמונה הזו הדוגמניות עומדות כמו שצריך, לפי צבעוניות מתוכננת - צהוב- צהוב אפור - אפור - אפור כחול - כחול.

כמובן שבתצוגה היה כזה ברדק שהן לא עלו בסדר הנכון וחלק מהשלמות של הקולקציה שלי נפגם. אוף זה עדיין מעצבן אותי.

מבט קצת יותר טוב על שלושה דגמים.

כמעט כל הדגמים צבועים ביד בצביעה שלי, השמלה הכחולה הארוכה תפורה כולה ביד.

על גבי המערכת האפור-כחול ישנה רקמה של ענפים שהיא כמובן רקמה ידנית... אכן, שעות של עבודה.

מליון סיכות מפוזרות ברחבי החדר שלי.

ספת הסלון שלנו הפכה בזמנו לכרית סיכות ענקית.

הבית הקטן שלנו היה מסוכן באותה תקופה... (בנימה זו, שוב תודה לאייל ולמאיה על הסבלנות!)

התצוגה.

מהגב

תוך כדי תנועה והליכה

הצילום המקצועי של שנקר לשני דגמים.

למה שניים בלבד?

כי ככה שנקר עובדים, הצילומים נערכים בשלב מוקדם של הפרויקט כאשר רק שני דגמים מקסימום שלושה דגמים מוכנים ותפורים.

הגב של השמלה הצהובה, שהייתה המסמר הראשון של כל הקולקציה.

כמובן שלו הקולקציה הייתה כאן איתי הייתי מצלמת לכם תקריבים על דיטיילס נוספים, אבל כל המצב הזה בתצוגה היה כל כך אמוציונלי שהרגשתי צורך עז לפרוק אותו מעל חזי ולשחרר את מחשבותיי והרהורי.

מעבר לזה, אני מאינה שאם לא הייתי כותבת את הפוסט הזה היום במצב הנוכחי שלו, הוא לא היה יוצא לאור מעולם...