מה קורה אם נחשים משתלטים על הנוסע השמיני?

תמונה אחת (או כמה, במקרה הזה, שווה אלף מילים, או אלפי מילים במקרה הזה...) צר לי להשתמש בכזה משפט נדוש. באמת שניסיתי למצוא אלטרנטיבות. אבל אין. פשוט אין. הקולקציה של אלכסנדר מקווין הפילה אותי. הפילה אותי מהכסא. גרמה לי לגמגם. גרמה לי להזכר מה זו צמרמורת התרגשות מקוקלציה. גרמה לי להזכר למה אני אוהבת אופנה. ותכלס, הגזרות לא חדשות. מקווין לא מביא לנו בשורה מרעישה על גזרות שלא ראינו. אבל ההדפסים שלו. והצבעים שלו. והאביזרים שלו. והסטיילינג שלו. אם בפוסט על גארת' פו קיטלגתי אותו כמעצב שמתייחס לאופנה כאל אומנות, כאן הוא מראה לכולם מאיפה משתין הדג, הנחש, החייזר (מי שאתם בוחרים). אין ספק שמקווין העלה שואו אמיתי. החל מאורות הבמה המתחלפים, הגורמים לתפאורה להראות שונה בכל שלב של התצוגה, עד האיפור-שיער של הדוגמניות. לו יכולתי להיות זבוב קטן על הקיר, יכולתי גם לספר לכם איזו מוסיקת רקע הייתה. וזו פעם ראשונה העונה שזה ממש מעניין אותי. לדעת מה היה הליווי לתצוגה הלא יאומנה הזו. נחשים. זוחלים. חייזרים. דגים. מתחת לים. מעל הים. מעל הרקיע. הוא מצליח לתמצת הכל בתוך הקוקלציה הזו. עזבו אתכם ממנימליזם. עזבו אתכם מנקיון. את אפקט הוואו הנכסף, הוא הצליח להוציא מפי. (מלווה בפתיחת עיניים, תגובות לא רצוניות וגמגום קל) אלכסנדר מקווין אביב קיץ 2010:

כמה קלוז-אפים על הנעליים הלא הגיוניות בעליל, השיער המטורף, האיפור המדהים.

את התצוגה סיימה המערכת לבוש הלא הגיונית הבאה:

ואם זה נראה לכם מופרך ככה, תגלגלו קצת למטה ותראו את הקלוז אפים.

פשוט אין מילים.

אין. אפילו הציפורניים!!!!!!

זה הכוח של אופנה.

לרגש.

להדהים.

כל פעם מישהו אחר עושה את זה.

ונכנס למעגל האקסקלוסיבי של האנשים שמשפיעים על העולם.

אני לא מגזימה.

כבר כמה שעות עברו מאז שראיתי אותה.

אני לא מפסיקה לחזור אליה.

זה חייב לומר משהו.