כשהייתי קטנה היו לי בובות.
המון בובות.
היו לי שתיים שאהבתי במיוחד. שתיהן היו בובות של דובים. אחד קיבלתי מאמא שלי מאנגליה. השניה הייתה בובת יד פרוותית של פנדה שחבר של המשפחה הביא מסין (שנים מאוחר יותר ייסתבר לנו שככה"נ פרוותו של הפנדה אמיתית והייתה פעם ארנבון מסכן, אבל זה סיפור אחר לגמרי...).
אבל עיקרו של הדובי, בזמני, היה התמימות, הנעימות הכירבוליות. הוא פשוט היה חמוד. בובת דובי חמודה. זהו.
להדגמת התמימות הדובית והדורית שלי ניתן ללחוץ פליי (וגם אם סתם מתחשק לכם טיפת נוסטלגיה...):
אבל היום, דובים זה כבר סיפור אחר לגמרי. איפה התמימות? איפה הכרבוליות? איפה החמידות?
אי אפשר שלא לאזכר בשלב הזה את הדובי של קארל לאגרפלד , את השכמיה של סבסטיאן ארזוריץ , דיסק און קי דובי (האמת קצת מטריד), וכמובן את דובי הפלסטיק שמשתלטים על העולם דוגמת זה, או זה...
כל הלקט הנ"ל נבע מתוך תמונה בודדה שפתחתי אתמול. מתוך האתר של הסלבי שכבר כתבתי אודותיו. התמונה הזו הייתה הטריגר לכל פוסט הרהורי אובדן התמימות של הדובים של ימנו. ממש כמו דודה דובי אני נשמעת עכשיו. איפה הדובים של הזמנים הישנים? התמימים? הפשוטים? בהם ילדות הייתה ילדות?? (מלווה בסימן נשיקה אדומה-בורדו על שתי הלחיים, צביטה קטנה וריח בושם מתוק וכבד)
קבלו אותו, דובי-גנגסטה (זרם פופולרי של ראפ לפי ויקיפדיה למי שרוצה לדעת קצת יותר...).
הוא פשוט הורס עם הבנדנה האדומה, הקעקועים והאקדח... כל כך הצחיק אותי!
מכאן
ואי אפשר שלא לשים את הקישור המתבקש לרחוב סומסום (שחוגג עכשיו 40 שנה, תודה לגוגל עם האנימציות החמודות שעושות חיוך עם הקפה של הבוקר!) שקיבל גם הוא תפנית ראפרית-גנגסטה לא סמפטית במיוחד (ותודה לעוזי שתמיד מכניס גאווה לאומית של אלימות בסרטי אקשן...).
אין ספק. הרחובות של היום הם לא מה שהיו פעם...
