חג שמח ושנה טובה לכל קוראי

תודה לאריאל ומרב על הצילומים המרהיבים

בזכרונות ראש השנה של ילדותי מהולים צבעים.

אדום. הוא הראשי. רימון היה מאז ומתמיד אחד הפירות האהובים עלי. היינו יושבות ומקלפות רימונים. במשך שעות. תמיד אל קערה מרכזית, אליה היינו מידי פעם מכניסות את האצבעות למולל את הגרעינים ולחפון מקבץ ביד, להכניס לפה ולכרסם את היהלומים האדומים הקטנים הללו.

לבן. היינו מתלבשות בלבן. המפה הלבנה הייתה נפרשת בחגגיות אל השולחן. כוסות היין השקופות היו נעמדות והכל היה מקבל פן חגיגי. בין הכוסות היינו משחקות, עוזרות לערוך את השולחן. אז הוא היה ארוך, לפני שהמשפחה גדלה כל כך וכבר לא נכנסת בבית אחד...

ירוק. כמו כל חג, אנחנו מבלות אותו בזכרון יעקב אצל סבתא שלי. ובתור ילדות עיר, ההגעה לזכרון הייתה תמיד מלווה בירוק. העצים בשדרה, השדות המקיפים, ההר המוריק. רעננות של תחילת שנה, של סוף הקיץ.

ותמיד הייתה את המסורת. זאת היהודית. זאת שיצא לי קצת להתרחק ממנה בשנים האחרונות. כשסבא שלי היה חוזר מבית הכנסת, עם דודים שלי, והיינו יושבים לשולחן החג. אז זו לא הייתה סתם ארוחה חגיגית. אז, זה היה חג. והיה כבוד לחג, והרחובות היו שקטים. ובבית היינו מתחילים את השנה, במהומה קלה, בצחוק, בחיוך, אבל תמיד עם כבוד. המון כבוד.

התקופה הזו של ראש השנה עד סוכות תמיד מהולה אצלי בזכרונות מסורת.

מבית הכנסת בראש השנה, דרך השקט והצום של יום כיפור, עד הכניסת לשוק ארבעת המינים במאה שערים, בין כל השחורים, שתי ילדות קטנות עם אבא שלהן, בוחרים את ארבעת המינים לסוכה שבבית. שתמיד הייתה מקושטת הכי יפה, עם שרשראות קרפ, שרשראות נוצצות, ציורים תלוים עם סיכות על הקירות ומגזרות נייר בצורות משונות.

כבר הרבה שנים שאני לא ילדה, ולצערי גם אין סביבי עדין ילדים קטנים. האם זה עדין ככה? האם הקסם של ראש השנה נשאר תמים ומיוחד? או האם הוא נשבר יחד עם האינטרנט והטלויזיה? יש משהו כל כך נקי בראש השנה, כל כך טהור.

זוהי ההתחלה האולטמטיבית להכל.

הקטע שאני מצרפת כאן, לקוח מתוך שיר השירים. אמנם מדבר הוא על האהבה הרבה שרוכש האיש ליקירתו אהובתו, אבל אני חושבת שבדרך שהוא מתאר את שלמותה הייתי אני רוצה לתאר ולקוות שתראה השנה החדשה שתבוא.

א הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּך יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. ב שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה: שֶׁכֻּלָּם, מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה, אֵין בָּהֶם. ג כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה; כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. ד כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת; אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים. ה שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה, הָרוֹעִים, בַּשּׁוֹשַׁנִּים. ו עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים--אֵלֶךְ לִי אֶל-הַר הַמּוֹר, וְאֶל-גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה. ז כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, וּמוּם אֵין בָּךְ.

שיר השירים ד'.

מלאת אהבה. וללא שכול. אמן.