שבוע זנחתי את הבלוג שלי.
זה קשה.
מדגדג באצבעות.
הייתי בנסיעת עבודה פתאומית ביותר להונג קונג ולסין.
ואין לי לפ טופ...
כן כן,
אין לי לפ טופ.
בזמן שלמדתי הייתי צריכה מחשב חזק לתוכנות גרפיות של-לפ טופים קצת קשה לסחוב אותן.
מאז נשארנו חברים טובים.
רק אני והמחשב שלי...
ומשיקולי צורך ותקציב, מעולם לא עברתי לסוג המתנייד.
על כן, שרדתי בכבוד שבוע שלם ללא מחשבים.
בלי לבדוק מיילים.
בלי להכנס לבלוגים אהובים.
בלי לבדוק מה קורה בבלוג שלי.
בלי לכתוב מילה.
זה היה מוזר.
אז עכשיו, לפני שאתם פותחים עיניים על נסיעת העבודה שלי להונג קונג וסין.
אני רק רוצה להגיד לכם שזו הייתה נסיעת עבודה בכל מובן המילה.
לא טיול, לא לראות אתרים תיירותיים, לא לבקר במקומות מגניבים.
רק עבודה.
לנדוד ממשרד של סינים אחד למשנהו.
אבל אם יש משהו שהבנתי זה שהונג קונג, בגדול, היא קניון ענק.
אין בהונג קונג כמעט צמחיה וירוק, ובגדול היא מכוסה שמיכת בטון באופן הכי מילולי שיש.
אפילו את מעט הירוק שיש להם, הם שותלים על גבי מבנים.
הם אלופים בבניה ובכל מיני טריקים.
לדוגמא המבנה הזה, המשובץ בנורות קטנטנות הנכבות ונדלקות לחילופין, מדמות כוכבים קטנים.
גרם המדרגות השקוף ולמעלה העץ הענק, מסיימים את התפאורה ההזויה הזו שהזכירה לי את אחד הכוכבים של "הנסיך הקטן".
אבל כל הבניה הזו היא כעין וכאפס לעומת הקניונים של הונג קונג או אולי מדויק יותר להגין קניון של הונג קונג, כי פשוט כל העיר היא סוג של קניון ענק.אם רוצים לעבור במעבר תת קרקעי לחלק השני של הכביש, יש שם קניון. במעבר!
אם רוצים ללכת לשירותים, יש שם קניון.
אם רוצים ללכת לאכול, צריך לעבור קודם בקניון.
יש ממש עיר תחתית של קניונים מתחת לפני השטח.
זה לא יאומן.
כל טירוף הצריכה הזה פשוט לא הגיוני.
וחם.
כל כך חם.
ויורד גשם.
אין שמש.
אבל יש לחות מטורפת. לחות שלידה תל אביב היא קרירה ונעימה.
ומזגנים שם פועלים בעוצמות לא הגיוניות.
ויושבים לאכול. ומתכסים מהמזגנים בסריג, ואיזה של נעים. ובחוץ אפור וסגרירי, ומתחיל לרדת גשם של מונסונים. ובעצם הכל כל כך חורפי. כולם עם מטריות.
ואין אשליה גדולה מזה!!!
כמובן שהצלחתי מידי פעם לזכור שאני בכל זאת לא בבית ולצלם כמה תמונות (של קניונים...) של חלונות ראווה, ושל דברים שבארץ רק מריירים עליהם.
מדרגות נעות מפרספקס בצבע כתום זוהר, היש מגניב מזה??? לקניונים עצמם יש גם ממש סוג של תפאורות.
מקום האנימציה האסייתית כמובן שלא נפקד.
וכל התקרה של הקניון נראתה ממש כמו סוג של גלים. וכמו שאין נהר בלי מים, אין ים בלי דגים...
ואל דאגה, למען הסר ספק, גם הם היו בקניון.
בניגוד לקניונים בארצנו, בארץ הקניונים הבלתי נגמרים מלאה במותגי העל.
וכך, מצאתי את עצמי ממוללת בין אצבעותי שמלת שיפון משי קלילה מהאויר בצבע שמנת עם הדפס עדין של פרפרים של דולצ'ה וגבאנה. או בוחנת בעיון כמעט כמו שאני קוראת ספר טוב את התפרים במכנסים של יוז'י ימאמוטו ל-Y-3, או התיפורים ושילובי הבדים הספורטיביים בחולצות הלא יאומנות של סטלה מקרטני לאדידס. נוגעת ביראת כבוד בפעמונים הקטנים שעל שכמיה מדהימה של אן דמולמוסטר מאזינה לצליל הרך שהם מפיקים. מרשה לדמיון שלי לצייר את עצמי בשמלה של לאנוון בעלת גזרה מושלמת בעודי מחזיקה את הקולב הקליל שלה מול המראה.
מגפוני בוקרים מדהימים ברמות קשות לתיאור של Y-3.
דיור לילדים. רק להסתכל על החלון ראווה שלהם עושה לי נעים בכל הגוף.
והחנות הייתה כל כך יפה, ושקטה, ואף ילד לא צייץ, והבדים היו מדהימים, והמבחר היה קטנטן, כמו שצריך.
ולכל בגד היה מקום על המעמד. ואף בגד לא נדחס. והצבעוניות הייתה בוגרת אבל עם פרטים שכל ילד יכול רק לחלום עליהם.
והמגע שלהם היה עדין, וזורם ממש כמו הצילום המרהיב שלהם בחלון הראווה.
התמוגגות מוחלטת נרשמה.
חלון הראווה של אחת מחנויות המעצבים. לצד הבובות הלבושות בבגדים של מרג'יאלה, אלכסנדר וואנג ומבחר מעצבים סיניים, תלויים להם כינורות ונורות חשופות. למרות שלכאורה אין קשר בין הדברים, מעולם הקשר לא נראה מהודק יותר.
חלון ראווה נוסף:
חווית הביקור שלי בהונג קונג הייתה מתישה. התרוצצות חסרת מנוחה בין חנויות, בין משרדים, בין אנשים.
עברתי ארבע טיסות בשישה ימים.
עשרות שעות של נסיעות במוניות עם נהגים לא נורמלים.
חוסר שעות שינה מטורף.
חום מהביל.
כל זאת בחברתו של הבוס הגדול שלי 24/7.
לא פשוט...
אבל שרדתי, וחזרתי לספר.
וחזרתי למשפחה.
וחזרתי לאוכל מוכר וטעים.
וחזרתי עם הירהורים חדשים ותהיות חדשות.
שבוע אחד מעולם לא נראה ארוך כל כך.
