תקראו לזה גאוות יחידה (סוג של...),
אבל כשאני קוראת על בוגרי/סטודנטים של שנקר באינטרנט בהקשרים שהם לא הקשרי יח"צ ברורים, אני גאה.
גאה ושמחה שמעצבים ישראלים מצליחים בחו"ל, שהמדינה הקטנה שלנו תופסת תאוצה בעולם העיצוב האכזר.
אז נכון שיש לנו (הישראלים) כבר כמה נציגים מאוד בולטים בעולם בינהם אלבר אלבז, אבשלום גור, אלי טהרי, רון ערד (המעצב התעשייתי לא הנעדר...), אבל תמיד כיף לי להתקל בעיצובים ישראלים באתרי עיצוב אינטרנטיים בין לאומיים.
במיוחד אם הכתבה עליהם זכתה במקום שני בעשר הכתבות הכי נקראות לאותו החודש.
כבוד.
אחרי הפתיחה הזו, אני אתחיל...
רוב האנשים מתחילים את היום עם קפה.
אני מודה, אף פעם לא הייתי מטיפוסי ה"קפה-לוריד-עכשיו-אחרת-אני-לא-מתפקדת", והאמת, שגם אף פעם לא הייתי סתם טיפוס קפה.
בגדול, אני מעדיפה תה.
אבל אם כבר קפה, אז שיהיה חזק.
מריר.
קטן.
מלא בטעמים.
וזה היה אחד האתגרים שעמדו בפני סטודנטים לעיצוב תעשייתי שנה ד' בשנקר.
בקורס בהנחיית אלכס פדואה ודוד ספקטרה, התבקשו הסטודנטים לחקור את הריטואל סביב הקפה היומי ולעצב כוס קפה בהשראתו של זה.
תמיד קינאתי במעצבים תעשייתים, יש בהם משהו כל כך פרקטי, כל כך קליל. מעין, "איך לא חשבתי על זה ולמה עד עכשיו דבר כזה לא היה קיים?", ועם זאת, מאוד מעוצב.
אני זוכרת באחד הימים ששותפתי לשעבר לדירה חזרה עם משאף חדש, ובמקום לשאול אותה לשלומה, התלהבתי מעיצובו החדשני של המשאף העגול והסגול (!) שהיה כל כך אלגנטי ויפה, ממש כמו אקססורי. (עדיין מתנצלת על זה, מאיה...)
חזרה לקפה המעוצב של סטודנטי (בעצם עכשיו כבר בוגרי) שנקר:
מבחר מעיצוביהם:
כוסות אספרסו בעיצובו של גלעד דוידי.
הכפית אף היא מדהימה.
למרות שלשטוף את זה זה בטח לא תענוג גדול...
מאגים של קפה (או תה) בעיצוב מיכל זוהר.
כוס הקפה של גיא יונתן גרמה לי להרהר בעוד ריטואל של בוקר - סירוק השיער.אני לא יודעת אם הוא התכוון לכך, אבל זה נראה כמו מברשת שיער גדולה...
סיפור מלצרית #1:
עבדתי במסעדה בנמל תל אביב.
כל יום שישי ושבת בבוקר המסעדה הייתה עמוסה עד אפס מקום. אפילו מינוס מקום.
תמיד בשלב מסויים היו נגמרות תחתיות הקפה הגדולות והיינו בלית ברירה מתחילים להוציא לשולחנות כוסות הפוך-גדול, על תחתיות של אספרסו קטן. אסון.
תמיד היה נשפך. תמיד היה נשבר. משהו.
יש כאן בעיצובו של אורן אוחיון משהו כל כך פשוט, וכל כך יפה שיכל לגרום לכל קפה לצאת נורמלי.
כל עוד הכוס לא קטנה מידי, החור במרכז הצלוחית יתמוך כמעט בכל כוסות הקפה.
איפה היית עד עכשיו??
עיצובו של ניר סגל יקח אותי היישר לסיפור מלצרית #2:
אתם תוהים למה יש לכוס רגליים?
ובכן.
לא משנה איפה תהיו, באיזו מסעדה, באיזה בית קפה, רוב הסיכויים שתראו על גבי מכונת הקפה כוסות בערמה אחת על השניה.
כמובן שהכל נראה בלגן נוראי. בגלל הידית הקטנה של הכוסות, הן לא יכולות "להתלבש" אחת על השני כמו שצריך ונוצר מעין מבנה כוסות רעוע. ניר סגל מצא לזה פתרון ועיצב כוסות שניתן לערום אחת על השניה.
מעבר לפתרון לאסטטיקת "מעל מכונת הקפה", הוא היחיד בקבוצת המעצבים שהשתמש בצבע.
אני אישית מעדיפה את משקאותי מוגשים בכוסות זכוכית.
אני אוהבת לראות מה שאני מכניסה לפי.
אבל יש משהו בצבעוניות הזו, שנראה לי כיף לקבל על הבוקר.
ככה לפתוח את היום עם קצת צבע ושעשוע.
לא?
אם תרצו לראות את יתר העיצובים של כוסות הקפה, כאן תמצאו את המאמר.
עוד משהו, שלא קשור לשנקר ואני אפילו לא זוכרת מאיפה הצילום עצמו, וקוראי הותיקים כבר מכירים אותו:
השימוש בקרמיקה ליצירת אשליה של משהו חד פעמי היא גאונית לפי דעתי, ואם גרמתי לעוד מישהו חוץ מלעצמי לחייך עכשיו, עשיתי את עבודתי.
דבר אחרון, אני לא יכולה לקשקש פוסט שלם על קפה מבלי לשים קטע קטן מ"קפה וסיגריות" של ג'ים ג'ראמוש.
אם מישהו מקוראי לא ראה את הסרט. רוצו.
כמובן שתשימו לב לסטייל המדהים שלה, לגרביונים המפוספסים שמתנגשים בהרמוניה עם המפה המשובצת ולתסרוקת בופון המדהימה. כולי מלאת קנאה על שיער שכזה:
