תעלומות במדיה המודרנית

לא מזמן יצא לי לראות את הסרט "נערת בולין האחרת" (סקרלט ג'והנסון ונטלי פורטמן כאחיות בולין).

הסרט (הלא מדהים) מביא את סיפורם של הנרי השמיני (בציור של האנס הולביין)

והאחיות לבית בולין באנגליה של המאה ה-16.

מארי בולין (צייר לא ידוע):

ואן בולין (צייר לא ידוע נוסף):

כמובן כמו בכל סרט על חצר המלכות ישנם תככים וישנן מזימות, בגידות, אהבות נסתרות, מוות, סקס, רציחות וכמובן, גולת הכותרת, בגדים תקופתיים מדהימים.

אין ספק שזו אחת הסיבות העיקריות מבחינתי לראות את הסרט הנ"ל, או כל דרמה תקופתית אחרת.

בדרך כלל אני נשארת לראות את סרטי השמלות הנפוחות שלי לבד, היות ואהובי מעדיף סרטים שמככבים בהם ערפדים/זומבים/סופר הירו'ס או כל יצור שלא ניחן בתכונות לגמרי אנושיות...

ועל כן, אני מרשה לעצמי לשחק עם הסרט, לעצור אותו לפרקים בכדי לבחון את הצללית של הבגד, או העיטור שרקום במחשוף או בכל מקום אחר, להריץ אחורה אם יש נעל שפתאום מציצה, או שמלה בגוון שנראה לי מעניין.

להסתכל על ההתנהלות בחצר המלכות ולנסות לזהות לפי הבגדים את מעמדם של האצילים.

ואני הכי אוהבת, לנסות לזהות את שנות ההתרחשות של הסרט לפי המלבושים.

אני אוהבת פרטים, ובדרך כלל שמה לב לאותם דברים קטנים ושוליים שאנשים אחרים לא רואים/לא איכפת להם מהם.

(סימנים של אטבי כביסה, פסים שלא נפגשים בתפרי צד - דוגמאות מהזמן האחרון שקיבלתי עליהם הרמת גבות אחרי שציינתי אותם)

ובמהלך אותו סרט, שמתי לב לשרשרת של אן בולין (נטלי פורטמן), זוהי שרשרת שהיא כמעט לא מורידה במהלך כל הסרט ומתחילתו ציינתי לעצמי שזה לא יכול להיות.

חייב להיות איזשהו שוני, איזשהי טעות.

אבל לא,

אותה שרשרת, שגיליתי שהיא מועתקת מציור דיוקן של אן בולין מבמאה ה-16 (נמצא במעלה הפוסט),

וניתן לראותה כאן בצילום הזה של נטלי פורטמן בתור אן בולין, והשרשרת של בטי המכוערת (סדרת טלויזיה של תככים ומזימות על המתרחש במערכת מגאזין אופנה בניו-יורק) אחת הן!!!

ואם לא רואים אותה מספיק טוב בתמונה הזו, קבלו לפניכם תמונה נוספת המראה כי אין בידי טעות.

הייתכן כי בטי המכוערת היא צאצא רחוק של משפחת בולין??

או האם התסריטאים/מלבישים מריצים עלינו איזו בדיחה פרטית של הסט?

אין דבר הרחוק יותר מדמותה של בטי (תמימה, נאיבית, מאווווד נחמדה - שלוש תכונות שבשלב מסויים בסדרה נסחפים איתן לגמרי וגורמים לה להראות כמו סוג של מלאך על פני אדמות וזה כבר קצת מעצבן, אבל זה לפעם אחרת..., חסרת סטייל לחלוטין, אמביציוזית מאוד אבל נשארת לחלוטין בניוטרל) ולדמותה של אן בולין (תככנית, מניפולטיבית, נשית מאוד ולא מפחדת להשתמש בנשיות שלה להשגת כל מטרה, רעה, שורדת, אמביציוזית ומשיגה את מטרותיה - אמנם בסופו של דבר ראשה נערף אבל זה לחלוטין שולי...).

ובכל זאת, השרשרת היא אותה שרשרת.

אם למישהו יש רעיון נוסף למעבר הבין דורי המשעשע הזה אשמח לשמוע הצעות!

אגב, באתר www.imbd.com בעמוד של הסרט הזה, תחת הסעיף פרטי טריוויה, מוזכרת הופעתה של השרשרת בסדרה.

אך לא מוסבר למה...

תעלומות המדיה המודרנית...

מחכה לה שתבוא (ומקווה שהקניינים שלה תותחים)

זו אליס, היא פולניה וגרה בקרקוב.

וזו, הסיבה שאני מחכה ל- H&M.

צבע מושלם.

גזרה מדהימה. שמלה - H&M.

חלומות על גי'נסים מרגלים וסרטים גרועים

אפקט הג'ינס.

החזרה המאסיבית של האופנה העכשווית לשנות השמונים העליזות שאנחנו רואים במגוון צורות וצבעים (ניאונים - מקובל, גזרות עטלף - אהוב, גזרות א-סמטיות - אחלה, מראה מבריק ורטוב - נסבל, מחוכים - ניתן למצוא בהם חינניות בשילוב הנכון, אבל אלוהים, אלי הטוב, אלי הרחמן והחנון, כריות כתפיים? בטי שירטס??? קשה לי איתן. עד מאוד) גררה איתה תופעה אחת נוספת שמאיימת להשתלט על כל חלקה טובה של שפיות.

הג'ינס. בעודי מנסה להתגבר על שאריות הג'ט לג שהשתלט עלי וגרם לי לההפך לסוג של זומבי בימים האחרונים, מצאתי את עצמי שרועה על הספה מול המאוורר בוהה בסרט שהוקרן במקרה באותו הזמן באחד מערוצי הסרטים.

הסרט (שקצת גרם לי לנקיפות מצפון על בזבוז זמן ברמה לא הגיונית למטרה לא שווה בעליל), שנקרא "מאהב חשאי", מספר את סיפור אהבתם (הלא צפוי בכלל) של סוכן FBI שנשלח להגן על עדת מדינה ומוצא את עצמו נוסע איתה לארוחת כריסמס בבית משפחתו הלא מתפקדת. כמובן שהכל נגמר בחיבוקים ונשיקות, כולם התאחדו והיה נהדר.

אתם יכולים להבין שאני לא ממש מציינת את הסרט כחלק מפינת "מועדון הסרט הטוב, האינטליגנטי והמומלץ"...

אלא שפרט קטן אחד בסרט משך את תשומת ליבי והצחיק אותי עד אין קץ.

באחת הסצנות, נשכבת ברנדי (הגיבורה הראשית שכמובן קיבלה את שמה מאמא האלכוהוליסטית, אגב, אני רצינית, הסרט הזה כזה ירוד...) על המיטה של הגיבור, בעודו שוכב על שק שינה למרגלות המיטה ומשוחחת איתו שיחת "אני-כזאת-מסכנה-אמא-שלי-העניה-עד-מאוד-לא-אהבה-אותי-לך-יש-משפחה-עם-המון-כסף-תפסיק-להתבכיין"תוך כדי הזום על עיניה המתמלאות הדמעות של ברנדי ניתן לקלוט בעיניים בלתי מזוינות את המצעים עליהם שכבה אותה ברנדי אומללה.

מצעי ג'ינס!!!!!

מצעים למיטה מג'ינס!!!

פערתי עיניים בתדהמה ואמרתי לעצמי, הורס! אני חייבת למצוא עוד כאלו!

וחיפשתי.

באמת.

אבל מסתבר שמצעי ג'ינס לא כל כך שכיחים בימינו.

בלית ברירה הפנתי את מאמצי החיפוש שלי לאתר הכל יכול - אי-ביי.

ואכן, שם מצאתי את מבוקשי, מצעים למיטה מבית Nautica!

זה כל כך הצחיק אותי שהייתי חייבת לשתף אתכם.

הציפית:

כשניסיתי למצוא עוד ורסיות למצעים המשעשעים עד בלי דיי הללו, נתקלתי במצעים שאני מודה, הרבה פחות טובים, אבל עדיין גרמו לי לגחך בשמחה:

אני חושבת שהעובדה שמישהו מניח את ראשו כל לילה על ציפית עם הדפס של מפשעת מכנס ג'ינס פשוט לא נתנה לי מרגוע וגרמה לי לחזור ולצחקק כמו ילדה קטנה כל כמה דקות...

לכל זה מצטרפת העובדה שקיבלתי מדודתי האהובה צופי שמלת ג'ינס מגניבה לגמרי של דורין פרנקפורט שמקורה לפי דעתי, אם לא בשנות השמונים אז בחצי הראשון של שנות התשעים, ועקב שרוול ארוך תחכה בסבלנות בארון עד בואו של המיני סתיו המיוחל שלנו.

חוץ מזה גם מצאתי ז'קט ג'ינס שווה לחלוטין בasos. מעולם לא מצאתי את ז'קט הג'ינס המושלם לי. תמיד הוא עמוס מידי או נקי מידי או שהשרוולים שלו לא מסתדרים לי או שהאורך שלו לא טוב לי, בעצם מה שאני מנסה לומר זה, שז'קט גי'נס קלאסי, אין לי. מצד שני, כל תחליפי הז'קט הקלאסי קורצים לי עד מאוד. ברשותי כבר ז'קט אופנוענים מג'ינס המחכה אף הוא לבואו של האויר הקריר, וארוני מאוד ישמח לקבל לחיכו גם את הז'קט הזה:

אויש, הוא כל כך חיובי!

שבוע אחד מעולם לא נראה ארוך כל כך!

שבוע זנחתי את הבלוג שלי.

זה קשה.

מדגדג באצבעות.

הייתי בנסיעת עבודה פתאומית ביותר להונג קונג ולסין.

ואין לי לפ טופ...

כן כן,

אין לי לפ טופ.

בזמן שלמדתי הייתי צריכה מחשב חזק לתוכנות גרפיות של-לפ טופים קצת קשה לסחוב אותן.

מאז נשארנו חברים טובים.

רק אני והמחשב שלי...

ומשיקולי צורך ותקציב, מעולם לא עברתי לסוג המתנייד.

על כן, שרדתי בכבוד שבוע שלם ללא מחשבים.

בלי לבדוק מיילים.

בלי להכנס לבלוגים אהובים.

בלי לבדוק מה קורה בבלוג שלי.

בלי לכתוב מילה.

זה היה מוזר.

אז עכשיו, לפני שאתם פותחים עיניים על נסיעת העבודה שלי להונג קונג וסין.

אני רק רוצה להגיד לכם שזו הייתה נסיעת עבודה בכל מובן המילה.

לא טיול, לא לראות אתרים תיירותיים, לא לבקר במקומות מגניבים.

רק עבודה.

לנדוד ממשרד של סינים אחד למשנהו.

אבל אם יש משהו שהבנתי זה שהונג קונג, בגדול, היא קניון ענק.

אין בהונג קונג כמעט צמחיה וירוק, ובגדול היא מכוסה שמיכת בטון באופן הכי מילולי שיש.

אפילו את מעט הירוק שיש להם, הם שותלים על גבי מבנים.

הם אלופים בבניה ובכל מיני טריקים.

לדוגמא המבנה הזה, המשובץ בנורות קטנטנות הנכבות ונדלקות לחילופין, מדמות כוכבים קטנים.

גרם המדרגות השקוף ולמעלה העץ הענק, מסיימים את התפאורה ההזויה הזו שהזכירה לי את אחד הכוכבים של "הנסיך הקטן".

אבל כל הבניה הזו היא כעין וכאפס לעומת הקניונים של הונג קונג או אולי מדויק יותר להגין קניון של הונג קונג, כי פשוט כל העיר היא סוג של קניון ענק.

אם רוצים לעבור במעבר תת קרקעי לחלק השני של הכביש, יש שם קניון. במעבר!

אם רוצים ללכת לשירותים, יש שם קניון.

אם רוצים ללכת לאכול, צריך לעבור קודם בקניון.

יש ממש עיר תחתית של קניונים מתחת לפני השטח.

זה לא יאומן.

כל טירוף הצריכה הזה פשוט לא הגיוני.

וחם.

כל כך חם.

ויורד גשם.

אין שמש.

אבל יש לחות מטורפת. לחות שלידה תל אביב היא קרירה ונעימה.

ומזגנים שם פועלים בעוצמות לא הגיוניות.

ויושבים לאכול. ומתכסים מהמזגנים בסריג, ואיזה של נעים. ובחוץ אפור וסגרירי, ומתחיל לרדת גשם של מונסונים. ובעצם הכל כל כך חורפי. כולם עם מטריות.

ואין אשליה גדולה מזה!!!

כמובן שהצלחתי מידי פעם לזכור שאני בכל זאת לא בבית ולצלם כמה תמונות (של קניונים...) של חלונות ראווה, ושל דברים שבארץ רק מריירים עליהם. מדרגות נעות מפרספקס בצבע כתום זוהר, היש מגניב מזה???

לקניונים עצמם יש גם ממש סוג של תפאורות.

מקום האנימציה האסייתית כמובן שלא נפקד.

וכל התקרה של הקניון נראתה ממש כמו סוג של גלים. וכמו שאין נהר בלי מים, אין ים בלי דגים...

ואל דאגה, למען הסר ספק, גם הם היו בקניון.

בניגוד לקניונים בארצנו, בארץ הקניונים הבלתי נגמרים מלאה במותגי העל. וכך, מצאתי את עצמי ממוללת בין אצבעותי שמלת שיפון משי קלילה מהאויר בצבע שמנת עם הדפס עדין של פרפרים של דולצ'ה וגבאנה. או בוחנת בעיון כמעט כמו שאני קוראת ספר טוב את התפרים במכנסים של יוז'י ימאמוטו ל-Y-3, או התיפורים ושילובי הבדים הספורטיביים בחולצות הלא יאומנות של סטלה מקרטני לאדידס. נוגעת ביראת כבוד בפעמונים הקטנים שעל שכמיה מדהימה של אן דמולמוסטר מאזינה לצליל הרך שהם מפיקים. מרשה לדמיון שלי לצייר את עצמי בשמלה של לאנוון בעלת גזרה מושלמת בעודי מחזיקה את הקולב הקליל שלה מול המראה. מגפוני בוקרים מדהימים ברמות קשות לתיאור של Y-3. דיור לילדים. רק להסתכל על החלון ראווה שלהם עושה לי נעים בכל הגוף. והחנות הייתה כל כך יפה, ושקטה, ואף ילד לא צייץ, והבדים היו מדהימים, והמבחר היה קטנטן, כמו שצריך. ולכל בגד היה מקום על המעמד. ואף בגד לא נדחס. והצבעוניות הייתה בוגרת אבל עם פרטים שכל ילד יכול רק לחלום עליהם. והמגע שלהם היה עדין, וזורם ממש כמו הצילום המרהיב שלהם בחלון הראווה. התמוגגות מוחלטת נרשמה.

חלון הראווה של אחת מחנויות המעצבים. לצד הבובות הלבושות בבגדים של מרג'יאלה, אלכסנדר וואנג ומבחר מעצבים סיניים, תלויים להם כינורות ונורות חשופות. למרות שלכאורה אין קשר בין הדברים, מעולם הקשר לא נראה מהודק יותר.

חלון ראווה נוסף:

חווית הביקור שלי בהונג קונג הייתה מתישה. התרוצצות חסרת מנוחה בין חנויות, בין משרדים, בין אנשים.

עברתי ארבע טיסות בשישה ימים.

עשרות שעות של נסיעות במוניות עם נהגים לא נורמלים.

חוסר שעות שינה מטורף.

חום מהביל.

כל זאת בחברתו של הבוס הגדול שלי 24/7.

לא פשוט...

אבל שרדתי, וחזרתי לספר.

וחזרתי למשפחה.

וחזרתי לאוכל מוכר וטעים.

וחזרתי עם הירהורים חדשים ותהיות חדשות.

שבוע אחד מעולם לא נראה ארוך כל כך.

הבטחות צריך לקיים

לפני כמה חודשים.

בעידן אחר.

העידן של לפני הבלוג.

כשהפוסטים שלי היו כתובים בוורד ונשלחים כאטצ'מנט במייל.

או אז, הבטחתי הבטחה.

את האהבה הגדולה שלי לנעליים אני לא בטוחה שקוראי החדשים מכירים.

אבל בטוחה במאת האחוזים שהקוראים הישנים שלי מכירים.

בכל אופן,

הבטחתי אז הבטחה להתייחס גם לנעלי הגברים המקופחות.

(שמקבלות ייצוג מדהים בטור ב"גלריה" ובבלוג הנהדר של הגרסוניירים מה-10.7)

והנה אני מקיימת אותה כעת.

יש לי יצר מציצנות לא קטן.

אני מניחה שלכולם.

במובן מסויים על זה פועל עולם הבלוגים, על הסקרנות איך האחר חי את חייו, במה הוא מתעניין ומה הוא אוהב. מי הם החברים שלו, במה הוא עובד ואיך הוא נראה.

אני יודעת שאני כזו.

מציצנית, סקרנית, תקראו לזה איך שתרצו.

לכן, כשגיליתי את האתר "The Selby", ישר ידעתי, זהו מקומי. נרשמתי מיד לקבלת עידכונים במייל והתחלתי לספק את תאוות המציצנות והסקרנות שלי.

ה"סלבי" (של הצלם טוד סלבי), הוא אתר שנכנס לחייהם/ ביתם/ מקומות העבודה של אמנים/יוצרים/מוזיקאים וכו.

ואין דבר יותר מעניין מלראות את החלל הפרטי אישי, גם אם זה בית וגם אם זה חלל עבודה של מישהו יוצר. רואים את ההשראה, את התהליך על הקירות, את האדם עצמו במקום הפרטי האינטימי והחשוף שלו.

השבוע קיבלתי מייל על לוקאס אוסנדרייבר. מעצב קו הגברים של "לאנוון" - Lanvin Homme.

אז נכון, שהגרסוניירים כתבו עליו גם הם אחרי המייל מסלבי (ואפילו בחרנו את אותה תמונה שלו מתוך כל המבחר!).

אבל החלטתי שאני יכולה להרחיב טיפה, ולהוסיף תמונות. את אותן תמונות מדהימות של טוד סלבי.

כמובן שמאוד מומלץ להכנס לאתר ולתור אותו.

זהו, אם כך, לוקאס אוסנדרייבר, 37, פאריז, לאנוון.

הוא נולד בהולנד, ולמד עיצוב אופנה בארנהם שבנורווגיה (בוגרים נוספים של המוסד הינם ויקטור ורולף).

נסיונו בעבודה עשיר ומתפרס על עבודה ב"קנזו", אצל המעצב הגרמני-יווני קוסטאס מורקודיס וב"Dior-Homme" בתקופתו של הדי סאלימן.

אל לאנוון הגיע אוסנדרייבר ב-2006, שם מונה לתפקיד ראש חדר העיצוב של "לאנוון - גברים" ובמסגרת תפקיד רם מעלה זה, הוטלה עליו משימה לא פשוטה כלל וכלל:

תרגום הצלחת קולקצית הנשים של אלבר אלבז ל"לאנוון" לקהל יעד שונה - גברים.

ניתן לומר בוודאות כי הוא עמד במשימה בהצלחה מרשימה.

אוסנדרייבר מעיד על עצמו כי הקולקציות שלו ללאנוון הינן התפתחות (Evolution) ולא מהפכניות (Revolution).

הוא קשוב לקהל שלו, יודע מה הוא רוצה, מתפתח איתו ומזדהה איתו.

הוא אינו מנסה ליצור מראה מהפכני חדש, אלא הולך יד ביד על השביל עם המסורתי והקלאסי, לעיתים הוא סוטה עימו הצידה להשתעשע בגינת משחקים, או בטיול ביער. אך תמיד מודע אליו, תמיד רואה אותו, לידו, שומר עליו אבל לא מרגיש צורך להצמד אליו.

אחת מההפיכות השקטות שעשה אוסנדרייבר היא העובדה שאין מוכרים בלאנוון חליפות בסט, אלא בשיטת ערבב והרכב. כך, השמרנים מבין הלקוחות יוכלו לקנות חליפה באותם צבעים כמיטב המסורת הקלאסית, בעוד אין הדבר חובה על הלקוח והוא יכול לרכוש לעצמו מכנס בצבע מסוים ואיתו ז'קט בצבע או טקסטורה שונה.

עוד יתרון למכירה של חלקים יחידים היא האפשרות לרכוש חלק אחד של מערכת החליפה ולהרכיב אותו עם פריט בסיסי יותר דוגמאת ג'ינס או חולצת טי שירט, וכך להשיג את המראה המחויט והמסודר אך עם זאת הצעיר והרענן.

והנה אני מגיעה שוב לעניין הנעליים.

במיוחד בתמונות של טוד סלבי, רואים עד כמה חשובים לאוסנדרייבר האביזרים הנלווים.

הנעליים.

התיקים.

זהו חלק בלתי נפרד ממלתחתו של הגבר האירופאי, והגיע הזמן שיהיה גם חלק בלתי נפרד ממלתחת הגבר הישראלי והלאה יושלחו נעלי ההתעמלות המהוהות מכיתה י"א.

אלא אם כן, הן אינן מהוהות ונראות נגיד, ככה:

אני מאמינה בלב שלם כי מעצב צריך להראות כמו הדימוי שהוא רוצה שיתקבל מבגדיו.

על מעצב להיות אסטטי, ומטופח.

על טעם כמובן שאפשר להתווכח עד מחר, אבל יש פה משהו מעבר לטעם. איזשהו אלמנט שהאישיות של המעצב צריכה להיות דומיננטית ולהשפיע לא רק על השרטוט שיוצא מקצה עפרונו אלא גם על עצמו, על בגדיו ועל מה שהוא משרה בסביבתו.

לדוגמא

זהו אחד מהעובדים בסטודיו.

יש בו משהו מהפנט.

משהו שמשרה עליך אוירה מידית של יצירה.

ברור לך לחלוטין איזה בגדים הוא יוצר ומה הוא רוצה להביע בסגנונו.

אני אסיים בתמונה שהדהימה אותי אישית.

אני מניחה (וזוהי הנחה שלי בלבד ייתכן שמדובר בנעל לכל דבר, או אז, התפעלותי אך תגדל!), שזהו האימום (בסיס עליו בונים נעל) שאיתו הם עובדים ליצירת גזרת הנעליים.

כמה השראה אפשר לקבל רק מפריט טכני זה.

יש בו משהו קסום.

לי זה העביר מחשבות על גמדים עם נעלי זהב.

אפשר לעשות קולקציה שלמה מגמדים בעלי נעלי זהב!

אני בטוחה שמאחורי הקולקציות שלו מסתתרים דברים קסומים לא פחות שיוצרים את ההשראה לבגדים ואביזרים מופלאים אלו.

כל התמונות כאמור צולמו בסטודיו של לאנוון- הום, באדיבות האתר של טוד סלבי.

כתבו עלינו!

איזה כיף (וגם המון גאווה)! כתבו עלינו!

הכתבה הופיעה היום בנענע 10, ואפשר לקרוא אותה כאן

כותבת הכתבה היא מיראל דושנסקי בעלת הבלוג Falafel Fashion

תודה מיראל,

תודה לכל הקוראים,

נשיקות לכולם!

די לתלונות!

די לתלונות.

אני מרגישה שאני רק מתלוננת של היום על החום.

ואז מתלוננת על הלחות.

ואז גם מתלוננת על החום והלחות.

אז די.

יש גם כמה דברים טובים בקיץ שלנו.

לדוגמא.

יש שמש.

(אל תקחו את זה כמובן מאליו! 3 חודשים של "קיץ" בלונדון גרמו לי להעריך את אור השמש יותר מאשר אי פעם)

בערב אפשר ללכת עם קצר.

אין תיאבון וזה טוב לדיאטה.

כולם מתחתנים (אני מודה ומתוודה - אני ממש אוהבת חתונות).

ואז הולכים עם בגדים ממש יפים.

וזה אפילו לגיטימי בעיני כולם.

מכוניות חולפות לא משפריצות עליך מי שלולית מטונפים.

אפשר ללכת לשחות בים בשלוש בבוקר ולא יהיה לך קר.

והכי חשוב.

יש פירות קיץ!!!

כמו את השמש, למדתי להעריך בלונדון את העובדה שאצלנו בארצנו הקטנטונת, הפירות מגיעים למדפים לפי העונה שבהם הם גדלים על העצים.

הם כל כך הרבה יותר טעימים!

וחוץ מזה,

יש משהו מרגש בלאכול את הענב הראשון, או את ביס האבטיח המתוק הראשון של הקיץ.

זה טועם אחרת מאשר אם הם היו שם כל השנה.

ועל כן,

אני היום יוצאת במחווה לאבטיח.

אולי הפרי האהוב עלי מכולם.

לצד הענבים.

(מה לעשות, ענבים הם חלק מהמורשת שלי, ואי אפשר לא לאהוב אותם, בכל צורה וצבע!)

מבחר מתלבושות האבטיח המככבות בבלוגי האופנה העונה!

The Street Walker

The Sartorialist

מתוך שיטוטי ברשת, לצערי אני לא מצליחה להזכר מאיזה אתר.

Face Hunter

Fad Tony

עשיתי לי חשק לאבטיח.

תלחצו Play. תכנסו לאוירה.

לחצו Play,

תנו לצלילים להתחיל.

לתוים להשמע.

הסחפו איתם.

הסחפו איתה.

אדית פיאף.

עלי הסתיו.

רוח קרירה מנשבת קלות.

האויר התקרר קצת.

השמים קצת מעוננים.

האוירה קצת אפורה.

הסתיו התחיל.

שם.

רחוק.

במקום אחר.

בין דפי ווג.

הדפים המבריקים שומרים בתוכם סוד רחוק.

כמעט כמוס בשלב הזה של הקיץ.

ולנו,

נשאר רק לפנטז.

קארל לאגרפלד לשאנל.

פרסומת קולקצית סתיו/חורף 2009-10.

אני חושבת שללא ספק, זו תהיה הפרסומת המועדפת עלי לקולקציות החורף.

סתיו בפאריז.

מה רבה הייתה הפתעתי כשנתקלתי בצילום זה.

ישר נדלקה לה נורית בוהקת מעל לראשי.

הקומפוזיציה מוכרת לי.

תנוחת הדוגמנית מוכרת אף היא.

הכובע רחב השוליים.

השיק הצרפתי.

בהפרש של 60 שנים.

כל כך רלוונטי.

הצילום מתוארך בין השנים 1953-56.

הצלמת - Walde Huth.

למרות הצילומים המדהימים שלה (כדאי ומומלץ לעשות עליה גוגל),

היא לא מוכרת.

הערך שלה בויקיפדיה כתוב רק בגרמנית.

ובכל זאת,

סטודיו הצילום שלה, אותו היא פתחה לאחר מלחמת העולם השניה, היה אחד המצליחים בשנים הללו.

היא צילמה אומנות, תאטרון, אופנה ופורטרטים.

בתקופה זו היא אף עבדה וצילמה עבור מעצבי ההוט קוטור של התקופה דוגמת כריסטיאן דיור.

העקרון שעמד מאחורי הצילומים שלה היה לנסות ליצור צילומים "קלים יותר מהאויר".

האלגנטיות והצבעוניות הרכה של צילומיה, העמדת הדוגמניות שהיישירו מבט אל הצופה, השיחה שנוצרה בין הדוגמנית לבגד אותו היא לבשה והרקע עליו היא צולמה כל אלו הפכו לאבני בסיס בעולם אומנות צילום האופנה המודרני כמו שאנו מכירים אותו כיום.

והיא ממשיכה להשפיע גם 60 שנים אחרי.

עוד טעימה קטנה