ארבינג פן חוזר מהמתים?

לפני כמה שבועות כתבתי פה פוסט על מותו של אירבינג פן. הוא, אשר היה אחד מצלמי האופנה המדהימים ביותר שקמו, השפיע בסגנונו על כל התפתחות צילום האופנה עד היום. הוכחה חותכת וניצחת להשפעתו מצאתי ב "Elle" איטליה. בעודי משוטטת ובוחנת הפקות אופנה. (בחיפוש אחר אחת ספציפית ויפהפיה שעוד אפרסם פה בהמשך השבוע) נתקלתי בהפקה שכמעט החזירה את פו מהמתים. במבט ראשון חשבתי שהתבלבלתי. ואולי, תהיתי לעצמי, עשה הוא הפקה לפני שעבר מן החיים? אבל לא. ההפקה, שמתוכה בחרתי את התמונה שלדעתי מייצגת יותר מכל את השפעתו של פן המוצגת כאן ממש למטה, עושה הומאג' ברור לאירבינג פן. הכל צועק פן. השיער. הרקע. הגבות. היציבה. הזוית. החוצפה.

על הצילום אחראי אלכסיי היי (לא צוחקת! Alexei Hay ).

הסטיילינג של הת'ר מרקס ( Heather Marks ).

ההשראה באדיבותו של אירבינג פן.

את ההפקה כולה אפשר לראות כאן.

(למרות שאין לי ספק שזו התמונה הטובה ביותר)

השיער-איפור-גבות של אירבינג פן:

הרקע-עמידה-גבות של פן:

יש דברים שנשארים לנצח.

אירבינג פן הוא אחד מהם.

לעד יהיה קלאסיקה.

לעד יצטטו אותו.

מופע הקברט של משפחת אדמס

הכל התחיל כאן. אני מנויה לטוויטר של טופשופ. ובתור אחת שכזו, העוקבת בדריכות אחרי כל טוויט, פותחת כל לינק, שמא אפסיד משהו, שמא לא אדע איזשהו שבב מידע, לחצתי על הקישור באחד הטוויטים שלהם ומצאתי את עצמי מול צילום של חלון הראווה של טופשופ לכריסמס 2009.

דבר ראשון.

אין על הכריסמס.

למה אין כריסמס יהודי?

(חנוכה מ-זה לא נחשב!)

דבר שני.

אין קיטש יותר טהור מסרטי כריסמס ואני מתה על קיטש. משמע, תנו לי סרטי סנטה לוריד.

דבר שלישי.

זה גורם לשילוב ירוק-אדום לצאת מהקונטקסט של אבטיח ולקבל משמעות חדשה לחלוטין באוירה חורפית.

דבר רביעי.

זה גורם לי לכמיהה בלתי רצונית לשלג.

האם השנה תבוא גאולת ענן שלג לירושלים? תכריח אותי להשאר מתחת הפוך, לבהות בפתיתים נופלים (קול תחינה דקה)

דבר חמישי.

כל חגיגת האורות-צבעים-איילים-אלפים היא הסטרית לגמרי ונותנת משמעות חדשה לאקססוקיז חורפיים-כריסמסיים.

הידד לקשת קרני איילים (כנסו ללינק, הקשת הזו פשוט מדהימה).

הלאה קשת אוזני ארנבים.

אין זה סוד שבישראל כל עניין השיווק החזותי (Visual Merchandising), שעדיין נקרא "סידור חלונות ראווה", לוקה בחסר.

חסר מעוף.

חסר תקציב.

חסר מעצבים מיועדים.

פשוט חסר.

ולמה בעצם?

שהרי אמרתם של חכמינו "אל תסתכל בקנקן" בטלה אלפי ביטולים בכל הקשור לאופנה.

אופנה = תדמית = רושם ראשוני = רצון להכנס לחנות = קניה.

למה חנויות ארצנו לא משקיעות בחזות שלהם?

זה סוג של כרטיס הביקור הפרטי של החנות.

ומי לא משקיע בעיצוב כרטיס ביקור? מציאת הפונט הנכון, הלוגו המדויק, הצבע המושלם. כל זה אומר לבן-אדם מולך שביב מידע ראשוני על מי שאתה. (ובנימה זו, תודה לך ג.ח!!)

כל פעם שאני בלונדון (ובשנה החולפת יצא לי לקפוץ לבירה הבריטית מספר פעמים) אני מתפעלת מהחלונות.

ובעיקר, מהעיצוב של בובות חלון הראווה.

האיפור.

השיער.

האבזור.

העמידה.

הכל לפי קונספט מובנה, ממוקד ותמיד מעניין.

הבובות של טופשופ תמיד תמיד מדהימות.

ינואר 09

ינואר 09

מאי 09.

שנה שעברה באוקטובר-נובמבר צץ לו החלון הקודר הבא:

הימים היו הימים של תחילת גל הפייטים והניטים.

אז כשבישראל רק התחילו לחשוב על ניט או שניים.

לונדון כבר הייתה צבועה נצנוצים מטאליים ומתכתיים מכל סוג ואופן.

הכל היה אפל.

טופשופ עשו מזה אגדה (או כך לפחות סיפרתי לעצמי...).

יער הפיות השחורות הזה נראה מדהים באור יום, ונראה אפילו יותר מדהים בלילה.

התפאורה, הביגוד, קורי העכביש והציורים על גבי החלון עצמו (שלצערי לא רואים אותם בצילומים האלה...) היו פשוט סט מושלם לצילומי סרט אגדה אפל/סרט אימה/הפקת אופנה מדהימה. ומקרוב.

משפחת אדמס עושה קברט.

יצורי לילה אפלים.

נימפות רשעיות מפתות ילדים תמימים.

ירוק רעל.

סגול מרעיל.

ורוד מעושן.

לא יכולתי להפסיק להסתכל.

אם למישהו יש לינקים לאתרים מוצלחים לחלונות ראווה עולמיים, אנ יאשמח אם תשאירו כתובות בתגובות או תשלחו לי מייל, לעולם לא נמאס לי לראות ממתקי עיניים שכאלה.

ואם מישהו רוצה לשכור את שירותי בתור מעצבת, לעיצוב חלון ראווה לעסק שלו, אפשר ליצור איתי קשר בכתובת המייל: tulamit@gmail.com.

יש לי מעוף, דמיון והמון רצון טוב!

שלטון הסווטשירט

רבות דובר על החורף שמגיע-הולך-מגיע-הולך-אולי מגיע-והנה הוא הולך. והנה אני מצטרפת אל עמיתי הבלוגרים, אל שיחות החולין המתנהלות בכל מקום. הקרירות הגיעה. הפוך ירד. גרבי הבית (המנומרות) יצאו ממחבואן. נעלי הקיפי עוד שניה עושות את הצגת הבכורה לעונה זו. אמנם הבגדים עדיין בארון למעלה. אבל זה רק עניין של זמן. והוא לא רב. תאמר כל פאשיוניסטה שאין דבר יותר כיף בחורף מאשר להתכרבל בתוך סוודר גדול. אומר אני - אין דבר יותר כיף מלהתכרבל בתוך סווטשירט ענק. במיוחד אם הוא של אוסקלן (Osklen). אוסקלן. מותג ברזילאי של בחור בשם אוסקר (Oskar Metsavaht) אשר התחיל כמותג של בגדי ספורט הנותנים מענה למטפסי הרים וצמח למותג הלבשה נחשק ביותר ורחוק מכל אסוציציה של פרופר בגדי ספורט. באתר של המותג, טוענים כי המותג מסמל את אורח החיים של נשים וגברים שטבע, אורבניות, בין לאומי, מקומי, אורגני וטכנולוגי משתלב בחייהם.

בפועל אנחנו מקבלים קולקציה מגובשת, מפוסלת ובעיקר מרשימה.

מומלץ מאוד ללחוץ על התמונות להגדלה.

סקלת הצבעים המונוכרמטית מתאימה בדיוק להלך הרוח המכורבל-חורפי. העובדה שאין הוא נצמד רק לגווני החורך השחורים-אפורים אלא משתמש רבות גם בגווני האבן והשמנת יוצרת אוירה נעימה, בייתית ואינטימית.

הגזרות, למרות השימוש בחומרים פשוטים לכאורה, מעוצבות לעילא.

ומבחינתי הן בחזקת אוונגרד לביש.

אין ספק שאת אף אחת מהגזרות של אוסקלן לא תראו באחת מהרשתות הקרובות למקום מגוריכם, אבל גם אין לי ספק שאת בגדיו של אוסקלן ניתן ללבוש, ולו הייתה לו נקודת מכירה בארץ, ניתן היה לראות את בגדיו אף ברחוב הישראלי.

ומעבר להכל.

הבגדים שלו מצליחים לתפוס את הסטייל החמקמק.

אותה הרגשה כמעט בלתי ניתנת להשגה

של נשיות, רכות, ועוצמה שמצליחות להשתלב בטבעיות בהמון המון קוליות.

אין מה לומר.

הדגמים שלו פשוט מגניבים.

לגמרי.

הקשת של הלגה סטפן

נתקלתי השבוע ביצירה נוספת המבוססת על פירוק לצבעים.

הלגה סטפן (Helga Steppan) היא אמנית שוודית צעירה אשר סיימה את לימודי האומנות שלה ברויאל קולג' אוף ארט בלונדון בשנת 2004.

היא יוצרת בעבודותיה הקונספטואליות שילובים של עבודות צילום עם מיצבים אשר משלימים אחד את השני ומוסיפים ליצירה, בין היתר, דיאלוג בין הדו מימד לתלת מימד.

הצילומים המוצגים בעבודתה זו "See Through", הם צילומי סטילס דוקומנטריים שמטרתם להעביר לצופה את תהליך התפתחות המחשבה שהיא עוברת עד המיצב המוגמר, התלת מימדי, המוצג בחלל הגלריה. צילומים אלו הם חלק בלתי נפרד מתהליך ההבנה והצפיה במיצב המוגמר על ידי הצופה, ומשמשים חלק אינטגראלי ובלתי נפרד מהמיצב התלת מימדי.

העניין של סטפן בדו שיח המתפתח בין הדו מימד לתלת מימד מוגש לצופה בפן הויזואלי של העבודה ובפן המרחבי שלה, הצופה מוזמן להשתתף בפירוק הצילומים לפריטים בודדים יומיומיים לחלוטין, בבחינה של האובייקטים היומיומיים והרגילים בחיים ופירוקם לגורמים על ידי קטגוריות שונות.

בעבודה הזו, מחלקת סטפן את רכושה לפי צבעים.

כל צבע מקבל תמונה נפרדת ומקום שונה.

האפקט שמתקבל הוא מדהים בעיני, כאילו מישהו שפך צבע על גבי ערמת חפצים או שיחק עם התמונה בפוטושופ.

כל הצילומים הללו הם ההקדמה והתהליך בדרך למיצב שמעמידה סטפן בחלל התערוכה.

כאן, מיצב של כל חפציה ה"שקופים", כשם העבודה - "See Through"...

גארת' פיו במחווה לקוסם מארץ אופ

לא מזמן כתבתי על העובדה המצערת שאין לי לפ טופ. שמעו הורי את זעקתי השקטה ובצעד משותף של הזדקקות למכשיר קטן נשי ונח לנסיעות ארוכות (של אמא ושלי) קיבלתי אל חיקי לפני כמה ימים לפ טופ קטן מתוק קליל ושימושי. הידד! תודה אבאמא! אך בכדי שאוכל להתחיל ולשאת עימי את המחשב הקטן והדנדש עלי למצוא לו כיסוי מחשב הולם. לצערי בנתיים נמצא אך ורק כיסוי שחור ולא מעניין במיוחד. תוך שיטוטי למציאת כיסוי הולם לדרישותיי האסטתיות והמעוצבות, הגעתי לאתר של AnOther Magazine, שם מצאתי בחנות המקוונת שלהם, שיתוף פעולה בין גארת' פו (מעצב אופנה עולה בשמי העיצוב של הממלכה המאוחדת, עליו כתבתי בעבר, ודגמים נוספים שלו ניתן למצוא פה או פה ) עם קולט הפריזאית. פו יוצר כיסוי המזוהה עם עיצוביו. הנקיון הגרפי, האסטתיות שבין המפוזר למדויק, המאבק שבין השחור שמסמל את החושך ללבן המסמל את האור גורמים למוצר זה לענות במדויק על הדרישות שלי. הבטנה שרקומה בקווילט כוכבים רק גורמת לכיסוי הזה להיות יותר ויותר נחשק. חבל שהוא גדול מידי (ועולה 456 ש"ח) ללפ טופ הקטן שלי. כל כך חבל...

חברות ישראליות שמעתיקות כל מוצר אפשרי, אנא, עשו וורסיה ישראלית מוצלחת לכיסוי זה ותייצרו אותו לעשרה אינץ'.

תודה מראש!

דובים, רחוב סומסום וקצת גנגסטה-ראפ

כשהייתי קטנה היו לי בובות.

המון בובות.

היו לי שתיים שאהבתי במיוחד. שתיהן היו בובות של דובים. אחד קיבלתי מאמא שלי מאנגליה. השניה הייתה בובת יד פרוותית של פנדה שחבר של המשפחה הביא מסין (שנים מאוחר יותר ייסתבר לנו שככה"נ פרוותו של הפנדה אמיתית והייתה פעם ארנבון מסכן, אבל זה סיפור אחר לגמרי...).

אבל עיקרו של הדובי, בזמני, היה התמימות, הנעימות הכירבוליות. הוא פשוט היה חמוד. בובת דובי חמודה. זהו.

להדגמת התמימות הדובית והדורית שלי ניתן ללחוץ פליי (וגם אם סתם מתחשק לכם טיפת נוסטלגיה...):

אבל היום, דובים זה כבר סיפור אחר לגמרי. איפה התמימות? איפה הכרבוליות? איפה החמידות?

אי אפשר שלא לאזכר בשלב הזה את הדובי של קארל לאגרפלד , את השכמיה של סבסטיאן ארזוריץ , דיסק און קי דובי (האמת קצת מטריד), וכמובן את דובי הפלסטיק שמשתלטים על העולם דוגמת זה, או זה...

כל הלקט הנ"ל נבע מתוך תמונה בודדה שפתחתי אתמול. מתוך האתר של הסלבי שכבר כתבתי אודותיו. התמונה הזו הייתה הטריגר לכל פוסט הרהורי אובדן התמימות של הדובים של ימנו. ממש כמו דודה דובי אני נשמעת עכשיו. איפה הדובים של הזמנים הישנים? התמימים? הפשוטים? בהם ילדות הייתה ילדות?? (מלווה בסימן נשיקה אדומה-בורדו על שתי הלחיים, צביטה קטנה וריח בושם מתוק וכבד)

קבלו אותו, דובי-גנגסטה (זרם פופולרי של ראפ לפי ויקיפדיה למי שרוצה לדעת קצת יותר...).

הוא פשוט הורס עם הבנדנה האדומה, הקעקועים והאקדח... כל כך הצחיק אותי!

מכאן ואי אפשר שלא לשים את הקישור המתבקש לרחוב סומסום (שחוגג עכשיו 40 שנה, תודה לגוגל עם האנימציות החמודות שעושות חיוך עם הקפה של הבוקר!) שקיבל גם הוא תפנית ראפרית-גנגסטה לא סמפטית במיוחד (ותודה לעוזי שתמיד מכניס גאווה לאומית של אלימות בסרטי אקשן...).

אין ספק. הרחובות של היום הם לא מה שהיו פעם...

להחנות על הקשת בענן. יש בסוף דלי זהב?

לכמה מכם קרה המקרה המצער של ללכת לאיבוד בחניה?

להחנות את הרכב במקום כלשהו ולא למצוא אותו אח"כ. מצב מצער זה גורר מגוון תופעות אנושיות לא חיוביות: לחץ מטורף פן גררוהו, היסטריה טוטאלית כי סביר להניח שמצב זה קורה בדיוק כשאת/ה ממהרת למקום אחר, אלצהיימר מוקדם של שיכחה לא רציונלית, כאב רגליים בנסיון נואש לרוץ ולחפש בשורות החניון את האוטו הנכסף, וכמובן כאבי אצבע מלחיצות בלתי פוסקות על שלט האוטו אולי במקרה תראה/י את האור מהבהב שפותח את האוטו...

כמובן שבדיון על מקומות חניה אבודים אי אפשר להתעלם מהקטע הזה (קאלט למתבגרי שנות התשעים):

והנה.

בדיוק כשחשבתם שאין מה לעשות ונועדנו להסתובב כמו זומבים בחיפוש המכונית לעד, יצאה "ניסן" בתחרות הנקראת "Think Outside The Parking Box" וקוראת לכל המעצבים/יצירתיים מבינכם לעצב חלל חניה עירוני בסטייל.

אחת מהעבודות שנשלחו לתחרות (אשר עדיין לא הכריזה את שמו של הזוכה המאושר), היא העבודה של הנריק אמברלה (Henrik Ambrela) מפינלנד.

אמברלה עיצב לתחרות קונספט מגניב לחלוטין של מגרש חניה המעוצב כקשת.

מה זאת אומרת?

כל רכב אשר נכנס למגרש, עוקב אחרי חצים אשר מסומנים על רצפת החניה, לפי צבע רכבו.

כלומר, רכב על קשת הגוונים בין אדום לכתום יהיה בשורה נפרדת מרכב בקשת לבן-צהוב, אשר יהיה נפרד מרכבים בצבעי שחור-כחול כהה-סגול וכו'...

אם במקרה אבד לך רכבך ואינך זוכר היכן החנת אותו, פשוט לכי על קשת הצבעים המתאימה לך. את תגיעי אליו.

והאפקט הסטייליסטי האורבני שמתקבל מכל העסק הזה:

קשת עירונית!

ומי אמר שמכוניות רק מזהמות ולא ידידותיות לסביבה??

עלי שלכת ואין-סתיו ישראלי

לאט לאט מתמעטים הדברים שאין לנו בארץ אבל יש בחו"ל. גאפ כבר כאן. H&M עוד שניה נוחתים פה. מופעים בין לאומיים של זמרים איכותיים ראינו כל הקיץ ואפילו טובלרון אפשר כבר לקנות בסופר ולא לחכות למישהו שיחזור מהדיוטי. אבל. אם יש משהו שיש בחו"ל ולנו בארצנו הקטנה קצת חסר זה הסתיו. אין מה לעשות. בוא נודה באמת. אין לנו סתיו. יש לנו עונה ביזארית שהימים שלה נעים בין הקיצון החם למטחי גשם בלתי הגיוניים. סוג של לפני שניה קיץ ועכשיו כבר חורף. אבל סתיו אין לנו. אותה עונה קרירה. שהולכים כבר עם ז'קטים קלים אבל עדין לא עם מעילים. שהצעיף שעל הצוואר יכול עדיין להיות דקיק ולא צמרירי ועבה. שכבר לא מזיעים אבל גם לא רטובים מגשם. והעיקר, שיש שלכת מדהימה בכל מיני צבעים. אין לנו. לפני שבועיים כשהייתי בלונדון צילמתי את תמונת השלכת שכה חסרה פה. אולי כדי להשלים קצת בלב את מה שחסר.

חוץ מסתיו יש בחו"ל מנהג שגם הוא עדיין לא ממש תפס בישראל.

להנהיג "נושא".

למשל בחו"ל כשעונת הכריסמס מגיעה וכל הרחובות נצבעים בירוק אדום, כל המוצרים הופכים פתאום לעצי אשוח קטנים, איילים, פתיתי שלג או סנטה קטנים. הכל סובב סביב החג. מהתחתונים עד העוגות דרך התכשיטים והמנורות.

או ה- Halloween, הכל פתאום דלעות, הכל נצבע שחור-כתום, שלדים צצים על קאפקייקס, מאכלים, קישוטים ואפילו על בגדי גוף לתינוקות.

אצלנו זה לא קורה.

בחנוכה לא רואים בוקסרים עם הדפס של נרות או סוכריות בצורת חנוכיה...

בפסח לא מוצאים קישוטים לבית בצורת מצה או תולים מרור מעל פתח הדלת...

וכך. מסתבר שבארה"ב הסתיו והשלכת הם סיבה לחגיגה (ושיווק אגרסיבי של מכירות פריטים במהדורה מוגבלת... ) ובין מגוון רחב של מוצרים בצבעי השלכת בחרו הורי הנהדרים להביא לי טעימה (תרתי משמע) קטנה של סתיו היישר הביתה.

חותכי עוגיות בצורת עלי שלכת עשו את העבודה כראוי והבייביז הקטנים הללו מצאו את עצמם בידי המרוצות עד הגג תוך כדי קריאות "יוווווווו, איזה יופי!".

מכאן.

כמובן שחסרת איפוק שכמוני ובתור מישהי שממש לא ניחנה ביכולת לדחות סיפוקים (במקרה הזה זה הניב תוצאות חיוביות בלבד...), לא חיכיתי זמן רב לפני שפתחתי את ספר הבישול של סבתא תמר ומצאתי לעצמי פאי תפוחים למלא בו את הבטן ואת הדגדוג באצבעות...

וכך, בערב יום שישי, לאור נר ולקול הגשם הנשפך בגלונים מצאנו את עצמנו יושבים בסלון, אהובי ואני, עם חליטת לימונית ולואיזה פורסים פאי תפוחי עלי שלכת מהביל ונהנים ומה"אין-סתיו" שלנו.

מקווה שיהיה חורף חורפי במיוחד.

מחכה לשלג שלא בא שנה שעברה.

פוסט סכריני במיוחד. לא מומלץ לחולי סכרת.

יעידו עלי כל מכרי שאני לא טיפוס ורוד במיוחד. בתור מישהי שתמיד קוטלגה בתור "החמודה", ניסיתי רוב חיי להמנע מהצבע הורוד. זה עשה אותי באופן רשמי הרבה יותר מידי "חמודה". תמיד הרגשתי בובתית מידי. אבל בזמן בשנתיים האחרונות אני דווקא מוצאת את עצמי מתלבטת לא אחת על פריטים ורדרדים. אולי זה קשור לעובדה שהאהוב שלי בחר בי וכבר אין לי צורך "להחביא" את החמידות שלי. או אולי לעובדה שפתאום הצבעים הטבעיים חזרו לאופנה. או אולי סתם כי אני לגמרי גירלי והגיע הזמן שאני אאמץ את זהותי באופן רשמי ומוחלט. או אולי, אבל רק אולי, בגלל שלמישהי קרובה אלי תהיה בקרוב קטנטנה להלביש בורדרדות. מקדישה לכן את הפוסט. לך ולה. כל התמונות לקוחות מתוך הבלוג המדהים של Alix, היא ה "Cherry blossom girl" והבלוג המדהים שלה. אני חושבת שבכל הבלוגספירה היא זו שהייתי, ליום אחד, רוצה להתחלף איתה. העדינות, הנשיות, השיקיות הצרפתית. אין מילים. פשוט לדפדף בתמונות. *חייבת סוף סוף ללמוד צרפתית. (אבא!!!)