ספר פנטזיה - לא מה שחשבתם

אני לא חסידה גדולה של הזמנת בגדים באינטרנט. תקראו לי מיושנת. אבל מאוד קשה לי המחשבה שאני קונה בגד שאני לא יכולה למשש. אולי זה בגלל ארבע שנים מפרכות בשנקר. שם הבדים, התחושות והאיכויות היו בראש ובראשונה. בעצם סביר להניח שזה בגלל שנקר. קשה לי לקנות בגד בלי להרגיש, בלי לדעת איך התחושה על העור, בלי לראות את התפרים ואת האריגה/סריגה שלו. זה קצת כמו הפתעה ב"חבילה עוברת". יכול להיות שזכית בהפתעה מהממת שלגמרי שווה. ויכול להיות שזכית במשהו מעפאן. ואני לא אוהבת לקחת את הצ'אנס. במיוחד לא בבגדים. אמרתי את זה כבר לפני. באופן יחסי לבלוגרית אופנה/מעצבת אופנה/מתעסקת באופנה כל הזמן, אין לי הרבה בגדים. אולי העיסוק הבלתי פוסק שלי בבגדים קצת מוציא לי את החשק. וזה לא שאני לא מזמינה דברים מהאינטרנט. שלא יהיה לכם ספק. אין דבר מעורר חיוך יותר מאשר אותו פתק אומלל של הדואר בדבר חבילה. אבל בחבילה שלי לא תמצאו בגדים. אני מזמינה ספרים. גדלתי בבית שספרים נחשבו בו ערך עליון. כבר בתור ילדה הייתי תולעת ספרים קטנה, בלעתי בשקיקה את כל ספרי הנוער, מגלילה רון פדר ועד אסתר שטרייט וורצל. גדלתי. והאהבה לקריאה לא עברה. ולא פחתה. אנחנו מאוספי הספרים. הספרים ששמים ליד הזבל. אנחנו המצילים שלהם. להורי יש ספרייה לאומית קטנה בבית. ואוסף ספרי האומנות והעיצוב שיש לנו בבית, עולים עשרות מונים על הכמה מדפים המסכנים שיש בסטימצקי. אמא שלי תמיד מספרת שכשכל הילדים היו יושבים מול הטלויזיה ורואים סרטים מצוירים, אני דיפדפתי בספרים של ואן-גוך ושאגאל. לפני שנה הייתי בלונדון כמה חודשים. באותו הזמן, הוצגה במוזיאון העיצוב (הנהדר!), תערוכה של טים ווקר. הלכתי לראות אותה. פעמיים. רציתי לקנות את הספר, אבל הוא היה גדול וכבד וגם ככה היה לי אובר-ווייט. שכנעתי את עצמי (בעזרת אמא) שבספר אי אפשר לראות את מלוא האפקט של ווקר כמו בתערוכה ושזה מרשים פחות. חזרתי לארץ. לא התאפקתי. הזמנתי אותו. ווקר, הוא אחד מצלמי האופנה האהובים עלי. אם לא האהוב ביותר. בהפקה שנקראה "Lily takes a trip", והתפרסמה בווג הבריטי ביולי 2005, צילם ווקר את הדוגמנית לילי קול בהודו. כאן נמצא צילום ה - all times favorite שלי:

יש משהו בצילום הזה, שפשוט לא נמאס עלי.

אני יכולה להסתכל עליו שעות.

הצבעים.

הקומפוזיציה.

הרגש של הבד.

הנזילה שלו.

זה מים.

זה בד.

זה חלום.

זו מציאות.

זו אגדה.

זה סוראליסטי.

זה קסום.

זה על זמני.

זה טים ווקר.

היום נתקלתי בצילום שישר זרק אותי ללילי ולווקר.

מתוך הפקה של הווג הצרפתי דצמבר 2009.

כבר דיברתי על צלמים שלוקחים השראה מצלמים אחרים בפוסט הזה.

אז אמנם זה לא ממש אחד לאחד כמו בפוסט הנ"ל.

אבל אין ספק שישנה השראה מאוד מבוססת.

דיונים על אומנות עיצוב וניגודים

מרכוס טרמונטו (Marcus Tremonto), הוא אחד מאותם יוצרים שנעים על הגבול שבין אמן ופסל לבין מעצב תעשייתי.

אין ספק שהוא מעצב-אמן. (וגם בעל חוש הומור לא קטן. נקודת בונוס רצינית)

מרכוס, בן לאב צייר, התחיל את קריירת היצירה שלו במקום שונה לחלוטין מרוב האמנים והמעצבים.

הוא בעל תואר במתמטיקה אנליטית.

וגם פיזיקה מכאנית.

הוא עבד בתור מהנדס.

בשלב הזה הוא החליט ללמוד אומנות וכיום הוא מחזיק באוסף התארים שלו, לצד התארים הריאליים, גם תואר באומנות.

הוא החל ליצור ולפסל אך מהר מאוד השתעמם מצורות וחומרי הפיסול הקונבנציונליים.

הרקע המדעי שלו הוביל אותו להתעניין ולפסל בחומרים המתקדמים טכנולוגית ותורמים לו פונקציונלית.

טרמונטו, היוצר בדירת סטודיו קטנה בניו יורק בעלת מעט מאוד חלונות, החל להתעניין ולהתנסות בחומרים המפיצים אור.

בנוסף להתנסות החומרית שלו, ובגלל החלל הקטן של הסטודיו שלו, ניסה טרמונטו ליצור אשליה של מרחב ותאורה, אותם אלמנטים שהיו כה חסרים לו במרחב האישי שלו.

כך הוא יצר סדרת עבודות מניאון ופרספקס.

התוצאה (בצילומים מעל), פיסול חצי גוף תאורה (בעיצוב ישן ומסורתי) העשוי גופי תאורה אחרים (חדשניים ומודרניים טכנולוגית) והנחתם על גבי פרספקס. ההשתקפות של חצי שנדלייר על הפרספקס יוצרת שנדלייר שלם, אשר באופן אוטומטי גם יוצר עומק בעבודה ואשליה של מרחב גדול יותר. משחקי הניגודים המתקבלים מיצירה זו מהווים את השיח האומנותי סביבה. (חצי-שלם, אמיתי-אשליה, ישן-חדש, מסורתי-מודרני וכו'...)

לאחר שיצר את סדרת העבודות הנ"ל, המשיך מרכוס לחקור את נושא התאורה והטכנולוגיה.

את העבודות הבאות יצר בעזרת טכנולוגיית "דפי אור".

כמו שציינתי בתחילת הפוסט, למרכוס שלנו יש חוש הומור מפותח.

הוא ממשיך את קו יצירת האור המסורתי מטכנולוגיות חדשות ולוקח אותו צעד אחד קדימה.

הוא יוצר ומפסל נורת חשמל מאותם דפי אור.

לנורה הזו, הוא מגדיל לעשות ואף נותן לה צורה מפוקסלת. אולי להראות לנו עד כמה נורה היא דבר מיושן.

מיושן כל כך שאם הייתה לה מקבילה ממוחשבת היא הייתה כל כך מפגרת טכנולוגית עד שלא היה ניתן לראותה במצב רגיל אלא בפיקסלים. גדולים ומיושנים. כמעט כמו ב"דיגר".

הפרופורציות של הנורה הזו מדהימות אותי.

כשראיתי את עבודת הנורה הזו לראשונה חשבתי שהוא יצר אותה בגודל 1:1, לנורה רגילה.

אך הוא בוחר להגדיל אותה ולתת לה עוד אלמנט עיצובי המכניס אותה אל תוך דיון האמיתי/ממוחשב, אשליה/מציאות, ישן/חדש שהוא כל כך אוהב לעורר.

עבודה נוספת שלו על אותם "דפי אור".

גם כאן, הוא ממשיך את צורת הנורה, אבל מעניק לה תחכום. מוציא אותה מהדו מימד שהיא הייתה בו עד עכשיו (בעבודותיו), מוציא אותה מהמסורתיות ומהעיצוב הישן נושן שלה ומעניק לה מודרניות, מינימליזם, ועיצוב חדש ומעורר השראה.

יצירה נוספת בסידרה זו היא גוף התאורה הבא:

כאן נכנס אל דיון הניגודים גם החושך/אור, פונקציונליות/קישוטיות, שחור/לבן.

אין ספק שכמות הניגודים שמצויה בעבודותיו יכולה לעורר דיונים ארוכים על משמעות העבודות, על הביקורת שהן מטיחות בחברה, על הפן האסתטי כנגד הפן הפונקציונלי (לגמרי לא סותר אצלו!!) ועוד ועוד.

אבל לפעמים אני פשוט אוהבת לראות דברים שמעוררים בי השראה. בלי להתווכח. בלי לעורר דיון מעמיק מידי (חוץ מאשר עם עצמי, אבל זה לגיטימי). בלי לטחון אותם. פשוט לנסות ולהשאיר אותם כמה שיותר טהורים. תמימים. יפים. מעוררי חיוך. אסתטיים. מעוצבים. יצירות שגורמות לי להעריך את האמן אפילו מבלי לדעת עליו כלום.

יצירות כמו אלו. התמונות לקוחות מכאן ומכאן.

הבלוגרים כהשראה

כל שנה במהלך שבועות האופנה מעניין לראות איך מיתרגמת אופנת הרחוב לאופנת מסלולי המעצבים.

זה לא סוד שמעצבים רבים שואבים השראה מאופנת הרחוב, אשר בתמורה שואבת השראה מאופנת המסלולים.

בעידן המודרני שאנו חייבם בו, כשהאופנה ודרכי התקשורת כל כך נגישים קלים ומהירים, זה הכרח.

מעצב אופנה שלא מושפע מאופנת הרחוב לא יכול לקרוא לעצמו מעודכן.

אמנם מאז ומתמיד ניסו מעצבי האופנה לפרוץ דרך ולהיות חדשניים, להביא את הבשורה החדשה הם קראו לזה.

אבל כיום, כשהמציאו בערך את כל הגלגלים, ואז גם את הגלגלים הרזרווים, גלגל ההחלפה שבבגאז' ואת גלגלי השיניים, מה שמעצבי האופנה עושים, הוא לשלב. ליצור שילובים בלתי צפויים, גזרות שמבוססות על ערב מבדים פושטים, גזרות של יום יום מבדים של ערב, שילובי בדים, שילובי סגנונות, כמה שיותר בלאגן, יותר טוב.

שילוב של הרחוב ה"נמוך" והמעוצב וה"גבוהה" הוא כבר עניין שבשגרה.

אבל כשהרחוב נכנס לנו לבתים ולמחשב דרך בלוגי צילומי רחוב נהדרים דוגמת ה Sartorialist, Face Hunter, ההולך ברחובות שלנו, ועוד רבים וטובים, נפתח ערוץ השראה חדש לגמרי.

לאקסטרה אפקט של הרחוב שנכנס לבית, מומלץ ללחוץ על Play!

ההבדל המהותי שבין השראת האינטרנט בכלל והבלוגרים בפרט לבין הרחוב, הוא שבשביל לקבל השראה מאופנת רחוב, האופנה עצמה הייתה צריכה להתפשט מספיק ולגרור מספיק אנשים לגל טרנדי אופנתי שיכל להגיע עד החלונות הגבוהים.

בעוד שבעולם הוירטואלי ובבלוגספירה בפרט, יכול אינדבידואל להשפיע ולהגיע אל אותם חלונות, בזכות טעמו האישי, עקשנותו וסגנונו הבולט. מה גם שאם הבלוג שלך מצליח ונצפה על ידי גולשים מכל העולם, הוא מהווה מוקד משיכה ועניין שמעצבי האופנה רוצים לעורר.

וכך, מצאתי את עצמי מסתכלת על התצוגה של טופ-שופ יוניק ואומרת לעצמי,

היי! אני מכירה את זה! (חכו לסוף הבלוג, וגם אתם תגיבו כך)

את "בגדי הכלוב" ראיתי לראשונה אצל Kingdom Of Style, שתי אחיות מהממלכה המאוחדת (הקוראות לעצמן בממלכת הסטייל שלהן, Queen Michelle ו - Queen Marie), בעלות טעם אופנתי שנע בין הביזאר לאוונגרד ל"מה-לעזאזל-היא-לובשת??", עם חוש הומור אנגלי טיפוסי.

לא משעמם לעולם בבלוג שלהן.

מישל, אחת מהאחיות, וזו המרבה להצטלם, בעלת אובססיה קלה לכל מה שגזור ובעל אוריינטציה "כלובית".

אחרי שרכשה את חצאית הכלוב שלה (ואי אפשר להתעלם גם מהבלוג המצוין של סוזי באבל בו היא הוצגה לראשונה, אבל מגיע לה פוסט שלם משלה...) המוצגת כאן על המלכה עצמה:

כן, זו אכן "חצאית".

כן, היא אכן לא מכסה כלום.

כן, היא נראית כמו סקוצ'ים ששיחקו איתם.

לא, אני לא מבינה מה הקטע.

כן, אמרתי לכם שיש לה טעם קצת קשה לעיכול.

המשיכה המלכה וקנתה לעצמה גם שמלת כלוב.

(אני לא מציגה את רכישות המלכה לפי סדר כרונולוגי, אלא כזה שמתאים לפוסט שלי, ואיתה ואתכם הסליחה על כך...)

את האובססיה הקלה שלה כבר הזכרתי כאן, ועל כן, אל לכם לחשוב שכאם עצרה עלמה זו.

היא עיצבה יחד עם מעצבי "The Norwegian Wood" (אותה חברה שייצרה את חצאית הכלוב), שמלת כלוב. ולא סתם שמלת כלוב אלא שמלה שההשראה שעומדת מאחוריה היא מבנה הצלעות, הריאות ועמוד השדרה, אני מביאה לכם כאן שתי מערכות לבוש שמישל היקרה רקחה על בסיס אותה שמלה:

הנה אנחנו מגיעים אל ההקשר המתבקש, תודה שנשארתם כאן עד הלום!

היא המשיכה והצטלמה בטייץ עשוי "פסי כלוב" :

(הסנדלים שלה בתמונה התחתונה כאן עם הטייץ - האם אלו נעליי האובססיה החדשות של עולם הבלוגים?? ראיתי אותן כבר לא מעט בבלוגספירה, או בתמונות או ב - Wish Lists של מיטב בנותינו...)

את עניין טייץ הכלוב והאובססיה הקלה של מישל אני אסיים בהצגת תמונה מתוך הפקת אופנה מגזין אופנה אוסטרי הקרוי "Indie Magazine" שהוד מעלתה סרקה והעלתה לבלוג שלה שרק מדגיש את כל העסק.

מתוך התצוגה של טופשופ יוניק לקיץ 2010:

נראה לי שהבהרתי למה התכוונתי... לא?