ספר פנטזיה - לא מה שחשבתם

אני לא חסידה גדולה של הזמנת בגדים באינטרנט. תקראו לי מיושנת. אבל מאוד קשה לי המחשבה שאני קונה בגד שאני לא יכולה למשש. אולי זה בגלל ארבע שנים מפרכות בשנקר. שם הבדים, התחושות והאיכויות היו בראש ובראשונה. בעצם סביר להניח שזה בגלל שנקר. קשה לי לקנות בגד בלי להרגיש, בלי לדעת איך התחושה על העור, בלי לראות את התפרים ואת האריגה/סריגה שלו. זה קצת כמו הפתעה ב"חבילה עוברת". יכול להיות שזכית בהפתעה מהממת שלגמרי שווה. ויכול להיות שזכית במשהו מעפאן. ואני לא אוהבת לקחת את הצ'אנס. במיוחד לא בבגדים. אמרתי את זה כבר לפני. באופן יחסי לבלוגרית אופנה/מעצבת אופנה/מתעסקת באופנה כל הזמן, אין לי הרבה בגדים. אולי העיסוק הבלתי פוסק שלי בבגדים קצת מוציא לי את החשק. וזה לא שאני לא מזמינה דברים מהאינטרנט. שלא יהיה לכם ספק. אין דבר מעורר חיוך יותר מאשר אותו פתק אומלל של הדואר בדבר חבילה. אבל בחבילה שלי לא תמצאו בגדים. אני מזמינה ספרים. גדלתי בבית שספרים נחשבו בו ערך עליון. כבר בתור ילדה הייתי תולעת ספרים קטנה, בלעתי בשקיקה את כל ספרי הנוער, מגלילה רון פדר ועד אסתר שטרייט וורצל. גדלתי. והאהבה לקריאה לא עברה. ולא פחתה. אנחנו מאוספי הספרים. הספרים ששמים ליד הזבל. אנחנו המצילים שלהם. להורי יש ספרייה לאומית קטנה בבית. ואוסף ספרי האומנות והעיצוב שיש לנו בבית, עולים עשרות מונים על הכמה מדפים המסכנים שיש בסטימצקי. אמא שלי תמיד מספרת שכשכל הילדים היו יושבים מול הטלויזיה ורואים סרטים מצוירים, אני דיפדפתי בספרים של ואן-גוך ושאגאל. לפני שנה הייתי בלונדון כמה חודשים. באותו הזמן, הוצגה במוזיאון העיצוב (הנהדר!), תערוכה של טים ווקר. הלכתי לראות אותה. פעמיים. רציתי לקנות את הספר, אבל הוא היה גדול וכבד וגם ככה היה לי אובר-ווייט. שכנעתי את עצמי (בעזרת אמא) שבספר אי אפשר לראות את מלוא האפקט של ווקר כמו בתערוכה ושזה מרשים פחות. חזרתי לארץ. לא התאפקתי. הזמנתי אותו. ווקר, הוא אחד מצלמי האופנה האהובים עלי. אם לא האהוב ביותר. בהפקה שנקראה "Lily takes a trip", והתפרסמה בווג הבריטי ביולי 2005, צילם ווקר את הדוגמנית לילי קול בהודו. כאן נמצא צילום ה - all times favorite שלי:

יש משהו בצילום הזה, שפשוט לא נמאס עלי.

אני יכולה להסתכל עליו שעות.

הצבעים.

הקומפוזיציה.

הרגש של הבד.

הנזילה שלו.

זה מים.

זה בד.

זה חלום.

זו מציאות.

זו אגדה.

זה סוראליסטי.

זה קסום.

זה על זמני.

זה טים ווקר.

היום נתקלתי בצילום שישר זרק אותי ללילי ולווקר.

מתוך הפקה של הווג הצרפתי דצמבר 2009.

כבר דיברתי על צלמים שלוקחים השראה מצלמים אחרים בפוסט הזה.

אז אמנם זה לא ממש אחד לאחד כמו בפוסט הנ"ל.

אבל אין ספק שישנה השראה מאוד מבוססת.