לחיות בשביל לאכול

למרינה אברמוביץ', אמנית מיצג, מי שנחשבת "הסבתא של אומנות המיצג" יש יצירה חדשה. אברמוביץ' הפועלת משנות השבעים, מציגה עכשיו במדריד בגלריית "לה פבריקה" את יצירתה זו. שם, בסדרה של צילומים שצולמו על ידי הצלם האיטלקי מרקו אנלי (Marco Anellli), נראת אברמוביץ' בין היתר מבשלת, מרחפת ועושה מדיטציה. הכל במטבח של מה שהיה פעם בית יתומים וכיום מתחם אומנויות. יש משהו מהפנט בתמונות הללו של אברמוביץ'. סוראליסטי. מלנכולי. נזירי. התהיה הראשונה שלי הייתה אם זה בכלל צילום או שמא ציור. מצאתי את עצמי מסתכלת על התמונות. וסוגרת את החלון. ואחרי כמה ימים פותחת אותו שוב. הן הטרידו אותי (במובן החיובי) ריתקו אותי. משכו אותי. היצירה שנקראת "The Kitchen, Homage To Saint Therese" הושפעה מסיפורה של הנזירה מהמאה ה-16, תריז של אוילה (Therese Of Avila), אשר אמרו עליה שריחפה בכנסיה ולמרבה הפליאה גם בעת הכנת מרק במטבח הכנסיה. לי, סדרת הצילומים הזו הזכירה "החגיגה של באבט".

"החגיגה של באבט".

סרט דני מ-1987, שמתרחש בכפר דני קטן.

בכפר כנסיה קטנה אותה בנה אביהן של שתי אחיות שבשלב הזה כבר לא כל כך צעירות (אנדרסטייטמנט).

למרות יופיין והמחזרים שהיו להן, החליטו האחיות להשאר בכפר ולהיות ידיו של אביהן בכל הקשור לכנסיה.

השנים עברו, הכנסיה נשארה במקומה, האוכלוסיה התבגרה והזדקנה.

לאט לאט חברי הכנסיה הלכו להתמעטו, וחדשים כבר לא ממש הצטרפו.

אל הכנסיה ואל שתי האחיות מגיעה באבט הצרפתיה אחרי פוגרום בפריז.

מצוידת במכתב המלצה מאחד מהמחזרים מימי צעירותן של האחיות, היא מוצאת מקלט אצל שתי הנזירות בחסות הכנסיה.

הקשר היחיד שלה עם פריז הסתכם במנוי לוטו שנשאר על שמה.

באחד הימים זוכה באבט בסכום של 10,000 פרנקים צרפתיים.

היא משכנעת את האחיות לתת לה להכין להן ולחברי הכנסייה המצומצמים ארוחה צרפתית אמיתית, לרגל 100 שנים להולדת האב.

האחיות, נזירות אדוקות, למרות שנתנו את הסכמתן לארוחה זו, חוששות שהארוחה תהיה מפגן של מותרות במקרה הטוב, וסוג של מעשה כשפים במקרה הרע. אי לכך, הן מחליטות שלא להראות סימני הנאה, או אפילו לדבר על האוכל המוגש בה, כל מהלך הארוחה וכך, כל אורחיהן קיבלו הנחיה זו.

אך, לארוחה מגיע גנרל מפורסם, שהיה בצעירותו אחד ממחזריה של אחת האחיות. הוא מגיע לארוחה מבלי לדעת על החוק שהמציאו האחיות ויוצר מצב אבסורדי בו הוא מתאר לכל השולחן את נפלאות המזון, את טעמיו של היין, את האיכויות המדהימות של כל טעימה טעימה מהמוגש לו. בזמן שכל שאר השולחן שותק.

במהלך סצנת הארוחה, הסרט שעד כה ניחן בעיקר בגוונים שחורים-לבנים-אפורים, מתחיל לקבל צבעוניות. הקשיחות של הנזירות מתחילה להתפוגג, היין חודר אל הלב, וכך גם האוכל אשר לא דמה לשום דבר שטעמו לפני כן. החיוכים מתפשטים, שיחות נקשרות וקונפליקטים נפתרים.

במהלך הארוחה מספר הגנרל על ארוחה מדהימה שאכל בפריז שלפני הפוגרום תחת שרביטה של שפית מהוללת.

כמובן שאנחנו מגלים בהמשך כי באבט, זו אותה שפית מהוללת.

לאחר הארוחה האחיות מניחות שבאבט תחזור לפריז עם כספי הזכיה.

באבט בשלב הזה מספרת להן שהיא השקיעה את כל זכייתה בארוחה, והנזירות מגיבות בקריאה "Now you will be poor for the rest of your life"

ותגובתה האל מותית של באבט: "An artist is never poor".