והם חיו באושר ואושר

פתיחה נאותה: אני סאקרית של אגדות. כבר הצהרתי בעבר שאני אוהבת קיטש. ואין יותר קיטש מאגדות. ואני אוהבת סרטים מצוירים. זה לא עבר לי כשגדלתי. נראה לי שאני בעצם עדיין סוג של ילדה. אוהבת את הפנטסטי, את הדמיוני, תמיד רוצה לדעת עוד, ולראות עוד, סקרנית עד אין קץ, שואבת מידע ושואלת המון. חיה מסיפורי אהבה. אמיתיים, לא אמיתיים, העיקר שיהיה סוף טוב. אוהבת את דיסני ופיקסר, דרים וורקס והולכת כל סוף שנה לתערוכה של בצלאל, בעיקר בשביל המחלקה של אנימציה. (אגב, אני ממש טובה בקולות ומבטאים ואם מישהו צריך דיבוב לסרט שלו, אני ממש ממש אשמח וארצה להשתתף בפרויקט כזה!) נושא הסמנריון האקדמאי שלי, לסוף התואר, היה "כיפה אדומה - קורבן או מפתה" 40 ומשהו עמודים על חקר ותולדות אגדת כיפה אדומה, וכלל, בין היתר,קטעים מ"המסכה" ופרסומת של שאנל (אחד היתרונות בללמוד בשנקר). אם היה לי עוד זמן, הוא היה ממשיך. 40 ומשהו עמודים לגמרי לא מכסים את כל מה שהיה לי להגיד. אמנם הפקת האופנה הזאת יכלה להתאים בדיוק, אבל אני ממשיכה הלאה. מסתכלת לעתיד ולומדת מהעבר. לא מזמן ראינו האהוב ואני את הסרט של דיסני "מכושפת" שחציו מצויר וחציו אמיתי. הוא הקסים אותי, שלח אותי היישר לפנטזיית נסיכות ואבירים. המצוייר vs. האמיתי. ובעצם בחיים שלי, המודרניים לחלוטין, עמוסי האופנה והסטייל מה יותר פנטזיה ומה יותר "מצויר" מהפקות אופנה? אני מניחה שבעיקר בגלל זה אני הכי אוהבת את טים ווקר. אבל זה כבר נושא שלם לפוסט אחר. ההפקה הזו פורסמה במגזינים "Push It" ו- "Disfunkshion". כשראיתי אותה, ישר חשבתי על "מכושפת". מבחינתי הפקת האופנה הזו היא הדמות האמיתית בחיים האמיתיים של רפונזל. (פעמונית?) צולם בצ'יינה טאון בניו יורק. המקום להגיע אליו לגלות. ללכת לאיבוד. בבגדי מעצבים. (כמובן).

הסיפור של רפונזל בנקודות קצרות למי שלא זוכר:

היו בעל ואישה.

הם לא הצליחו להכנס להריון.

האישה חשקה עד מוות בפרח הרפונזל (פעמונית) שפרח בגינה של השכנה. (למה??)

הבעל הלך לקטוף לה באחד הלילות.

השכנה הייתה מכשפה.

היא תפסה אותו.

הוא התחנן שתשחרר אותו.

היא גרמה לו להבטיח שהתינוק שיהיה להם, יהיה שלה.

האישה נכנסה להריון, המכשפה קיבלה את התינוקת.

בגיל 12 כלאה המכשפה את רפונזל בטירה גבוה בלי דלת (למה? איך?? חורים בעלילה.)

כשהייתה באה לבקר, הייתה צועקת מלמטה.

רפונזל הורידה לה את היער.

היא תיפסה עליו עד אליה (אאאאאאאאוווץ'. כואב.)

היה נסיך.

הוא הלך לצוד.

שמע את קולה הערב של רפונזל, שרה לעצמה בטירה.

עשה לה מארב.

מכשפה צורחת לידה הטירה.

שיער משתלשל.

הוא נדהם.

מכשפה הלכה.

נסיך צרח ליד הטירה.

שיער השתלשל.

עלה למעלה.

הציע לה נישואין.

תכננו לברוח.

המכשפה גלתה על הנסיך (האופן תלוי בגרסה)

גזזה את רפונזל.

השליחה אותה אל מחוץ לטירה לגלות.

הנסיך בא.

קרא לרפונזל.

שיער השתלשל.

נסיך טיפס.

מכשפה עזבה.

נסיך נפל למטה.

על קוצים.

התעוור.

הלך הלך הלך הלך הלך הלך הלך (בלי לראות כלום)

שמע את רפונזל שרה.

התחבקו.

בכתה.

דמעות נפלו על העיניים.

חזרה לו הראיה.

חיו באושר עד עצם היום הזה.

את הגרסה הארוכה יותר אפשר לקרוא כאן. ההפקה הזו, מבחינתי היא סוג של "מה היה קורה אם רפונזל הייתה בורחת מהטירה ומגיעה לני יורק".

מכשפה מודרנית עם כמויות שיער, אולי היא באה להציל מישה מהחיים-בזבל שלו ולמשות אותו מהצרות שבהן הוא שרוי?

מעבר לזה, הצבעוניות של הסט פשוט מפעימה, השילוב של האוריינטליזם הסיני עם האיפור השבטי, מתנגש כל כך בדוגמנית הבלונדינית עם העיניים הכחולות, כמעט כמו הצבעים המתלהמים, כמו מנסים להפגין עליונות אחד על השני. האדום כנגד החרדל כנגד הירוק. יאמ.

ובהמשך לרפונזל ושיערה הגולש.

זהו זוג וילונות.

של מעצבת הפנים Nicolette Brunklaus.

כן, אני מודה שיש בהם מן המטריד.

עבודה של האמן דייטון קסלמן (Dayton Castleman)

שנקראת "Rapunzel Rapunzel".

ראיון נחמד איתו אפשר לקרוא כאן.

וזו סתם פרסומת משעשעת ביותר, שמזכירה לכולם, שאמנם באגדות הנשים צייתניות וכונועות, אבל בחיים האמיתיים,

כבר יש לנו קצת יותר זכויות.

לצערנו לא הרבה יותר...

טוב, עובדות על זה.