נפשי חושקת בך

אל תדאג, אהובי.

לא בדוגמן חשקה נפשי.

אלא בצעיפו.

אמנם חום גהנום בחוץ.

וצעיף צמר גדול עבה ועוטף הוא בערך הדבר האחרון שאני יכולה לחשוב עליו.

אבל.

ראיתי אותו.

והתאהבתי.

אני יכולה לדמיין את הרעש.

את המגע.

את הניחוח.

והצבע המושלם.

נייטרלי.

אבל עם נוכחות.

חושקת בך צעיף יקר, עד מאוד.

(מתוך קולקצית החורף 2009-10 של James Long)

על אופנה כתומה והדחקת ההתנתקות

כתום.

תמיד הייתה לי קצת בעיה עם הצבע הזה.

אני מניחה שהבעיה החמירה כשהחלה ההתנתקות, ובתור ירושלמית, היה סביבי המון כתום, שקיבל פתאום משמעות פוליטית, ובלי להכנס לדעותיי האישיות, הציף עד בחילה את הסביבה שעוטפת אותי.

באותה תקופה מכירות הכתום ירדו, המעצבים והרשתות נשארו עם מלאים ענקיים של צבע כתום, וצצו הנחות "כתומות".

מאז התרחקתי מהצבע הכתום.

ומעולם לא הרגשתי צורך לחזור להשתמש וללבוש אותו.

ופתאום,

נתקלתי בתמונה זו.

שגרמה לי להרהר שוב האם אני יכולה להפסיק את החרם הלא מודע שלי על הצבע הכתום.

מעבר לזה.

אני אוהבת אנשים שהולכים עד הסוף.

לא מפחדים מהתגובות של החברה הסובבת אותם.

לא חושבים מה מצפים מהם.

הם בוחרים קטע.

והולכים איתו עד הסוף.

בלי פשרות.

בלי היסוסים.

בלי מחשבות מיותרות.

פשוט עד הסוף.

כזו היא הבחורה בתמונה הזו.

עד הסוף.

היא החליטה שהיא לובשת כתום.

אז היא לובשת כתום!

והסרט בשיער.

והשמלה.

והגרביונים.

כולה כתומה. בלי שום פשרות.

(TFS)

נזכרתי שיש לי שמלה כתומה.

אבל לא כתום תפוז-התנחלות כמו של הבחורה למעלה.

אלא הכתום החדש.

הגוון החמקמק הזה שבין כתום לורדרד לצבע סלמון לקורל.

אני באמת צריכה ללבוש אותה.

המשכתי לשוטט לי ברחבי האינטרנט. כשראיתי בערך רבע שעה אחרי תמונת נערה הכתומה את הנעלים הללו:

כמובן שלא יכולתי להשאר אדישה אליהן, אחרי נערת התפוז שלנו. והחלטתי לצרף את "לו הייתי רוטשילד" עם תמונת השבוע שלי.

הנעליים - Tabitha Simmons

718 פאונד (4451 ש"ח)

שמלה מדהימה של אלכסנדר ואנג (בצבעוניות הכתומה שניסיתי להגדיר מקודם) חוברה לה יחדיו עם נעליים אלו לתחילתה של ידידות מופלאה.

שמלה - אלכסנדר וונג

417 פאונד (2585 ש"ח)

לחיבור צבעוני הוספתי טייץ של אורבן אאוטפיטרס

טייץ- אורבן אאוטפיטרס

38 $ (152 ש"ח)

מטפחת קיץ מתנפנפת לקשירה סביב הצוואר או על הראש של מיסוני בצבעוניות מדהימה תמשיך את הקו הכתום-סגול שלי

מטפחת מיסוני

52 פאונד ( 322 ש"ח)

והתיק שאני מריירת עליו כבר לא מעט זמן, ועולה הרבה מעבר למה שאני אי פעם ארשה לעצמי להוציא על תיק...

או באופן כללי על משהו שהוא לא נגיד, טיסה לחו"ל.

להמון זמן...

תיק - מולברי

1805 פאונד (11.470 ש"ח !!!!! )

והכל יחד, על הרקע הירוק המדהים שרק מקפיץ בתמונה של בחורת האורנג'דה את הצבעוניות הכתומה:

חלומות על מחוזות רחוקים.

בבוקר נורא התחשק לי להיות בכפר קטן בדרום צרפת.

לברך את השכנים שמציצים מהחלון "בונז'ור!"

ללכת ברחובות הכפר הקטן, שסמטאותיו מפליאות אותי כל פעם מחדש, ולהביט לצדדים.

מצד ימין לראות דלת ישנה, עם צבע מעט מתקלף.

מצד שמאל לראות עציץ תלוי עם פרחים צהובים, מטפטף טיפות מים של השקיה על המדרכה.

להמשיך ולפגוש את פרנסואה, לשאול מה שלום האישה, ואיך מתקדמת נגינת החליל של הבת.

ללטף חתול קטן שמתרוצץ בסמטה, עם פעמון קטן לצווארו.

בדרך לשוק המקומי.

ובשוק, תפוחים אדומים ערומים בערימה מסודרת ומעוררת תיאבון.

ריח הבגט הטרי תלוי באויר.

מציץ מאריזה חומה של שארלוט שהולכת כמה צעדים לפני, מתופפת בנעלי העקב הקטנות שלה.

הקפה שלי כבר יהיה מוכן לצד הקראסון החם.

אני אשב בשולחנות המתכת הלבנים המעוטרים בפרזולי תחרה.

כמובן בחוץ.

בעוד הבריזה הנעימה של בוקר צרפתי נושבת בין הדוכנים.

לידי יעבור מוכר הגבינות, יחייך לעברי עם ניד ראש.

יספר לי שיש גבינה חדשה מהמשק של העיזים ואני חייבת לעבור לטעום.

בעוד הוא מספר, אני כבר מתחילה לחוש את טעמה על הלשון.

ואת ריחה העז בקצות נחיריי.

עם סלסלת הקש שלי, אמשיך בסיבוב הבוקר.

ירקות טריים.

לחם טוב.

איזה מקרון קטן לאהובי.

בנחת.

אני אחזור הביתה, אשים ביצים טריות במחבת אקצוץ סלט קטן.

ואעיר את אהובי עם נשיקה.

ותודה לאסין על הצילומים

על קפה וגאוות יחידה

תקראו לזה גאוות יחידה (סוג של...),

אבל כשאני קוראת על בוגרי/סטודנטים של שנקר באינטרנט בהקשרים שהם לא הקשרי יח"צ ברורים, אני גאה.

גאה ושמחה שמעצבים ישראלים מצליחים בחו"ל, שהמדינה הקטנה שלנו תופסת תאוצה בעולם העיצוב האכזר.

אז נכון שיש לנו (הישראלים) כבר כמה נציגים מאוד בולטים בעולם בינהם אלבר אלבז, אבשלום גור, אלי טהרי, רון ערד (המעצב התעשייתי לא הנעדר...), אבל תמיד כיף לי להתקל בעיצובים ישראלים באתרי עיצוב אינטרנטיים בין לאומיים.

במיוחד אם הכתבה עליהם זכתה במקום שני בעשר הכתבות הכי נקראות לאותו החודש.

כבוד.

אחרי הפתיחה הזו, אני אתחיל... רוב האנשים מתחילים את היום עם קפה.

אני מודה, אף פעם לא הייתי מטיפוסי ה"קפה-לוריד-עכשיו-אחרת-אני-לא-מתפקדת", והאמת, שגם אף פעם לא הייתי סתם טיפוס קפה.

בגדול, אני מעדיפה תה.

אבל אם כבר קפה, אז שיהיה חזק.

מריר.

קטן.

מלא בטעמים.

וזה היה אחד האתגרים שעמדו בפני סטודנטים לעיצוב תעשייתי שנה ד' בשנקר.

בקורס בהנחיית אלכס פדואה ודוד ספקטרה, התבקשו הסטודנטים לחקור את הריטואל סביב הקפה היומי ולעצב כוס קפה בהשראתו של זה.

תמיד קינאתי במעצבים תעשייתים, יש בהם משהו כל כך פרקטי, כל כך קליל. מעין, "איך לא חשבתי על זה ולמה עד עכשיו דבר כזה לא היה קיים?", ועם זאת, מאוד מעוצב.

אני זוכרת באחד הימים ששותפתי לשעבר לדירה חזרה עם משאף חדש, ובמקום לשאול אותה לשלומה, התלהבתי מעיצובו החדשני של המשאף העגול והסגול (!) שהיה כל כך אלגנטי ויפה, ממש כמו אקססורי. (עדיין מתנצלת על זה, מאיה...)

חזרה לקפה המעוצב של סטודנטי (בעצם עכשיו כבר בוגרי) שנקר:

מבחר מעיצוביהם:

כוסות אספרסו בעיצובו של גלעד דוידי.

הכפית אף היא מדהימה.

למרות שלשטוף את זה זה בטח לא תענוג גדול...

מאגים של קפה (או תה) בעיצוב מיכל זוהר. כוס הקפה של גיא יונתן גרמה לי להרהר בעוד ריטואל של בוקר - סירוק השיער.

אני לא יודעת אם הוא התכוון לכך, אבל זה נראה כמו מברשת שיער גדולה...

סיפור מלצרית #1:

עבדתי במסעדה בנמל תל אביב.

כל יום שישי ושבת בבוקר המסעדה הייתה עמוסה עד אפס מקום. אפילו מינוס מקום.

תמיד בשלב מסויים היו נגמרות תחתיות הקפה הגדולות והיינו בלית ברירה מתחילים להוציא לשולחנות כוסות הפוך-גדול, על תחתיות של אספרסו קטן. אסון.

תמיד היה נשפך. תמיד היה נשבר. משהו.

יש כאן בעיצובו של אורן אוחיון משהו כל כך פשוט, וכל כך יפה שיכל לגרום לכל קפה לצאת נורמלי.

כל עוד הכוס לא קטנה מידי, החור במרכז הצלוחית יתמוך כמעט בכל כוסות הקפה.

איפה היית עד עכשיו??

עיצובו של ניר סגל יקח אותי היישר לסיפור מלצרית #2:

אתם תוהים למה יש לכוס רגליים?

ובכן.

לא משנה איפה תהיו, באיזו מסעדה, באיזה בית קפה, רוב הסיכויים שתראו על גבי מכונת הקפה כוסות בערמה אחת על השניה.

כמובן שהכל נראה בלגן נוראי. בגלל הידית הקטנה של הכוסות, הן לא יכולות "להתלבש" אחת על השני כמו שצריך ונוצר מעין מבנה כוסות רעוע. ניר סגל מצא לזה פתרון ועיצב כוסות שניתן לערום אחת על השניה.

מעבר לפתרון לאסטטיקת "מעל מכונת הקפה", הוא היחיד בקבוצת המעצבים שהשתמש בצבע.

אני אישית מעדיפה את משקאותי מוגשים בכוסות זכוכית.

אני אוהבת לראות מה שאני מכניסה לפי.

אבל יש משהו בצבעוניות הזו, שנראה לי כיף לקבל על הבוקר.

ככה לפתוח את היום עם קצת צבע ושעשוע.

לא?

אם תרצו לראות את יתר העיצובים של כוסות הקפה, כאן תמצאו את המאמר.

עוד משהו, שלא קשור לשנקר ואני אפילו לא זוכרת מאיפה הצילום עצמו, וקוראי הותיקים כבר מכירים אותו:

השימוש בקרמיקה ליצירת אשליה של משהו חד פעמי היא גאונית לפי דעתי, ואם גרמתי לעוד מישהו חוץ מלעצמי לחייך עכשיו, עשיתי את עבודתי.

דבר אחרון, אני לא יכולה לקשקש פוסט שלם על קפה מבלי לשים קטע קטן מ"קפה וסיגריות" של ג'ים ג'ראמוש.

אם מישהו מקוראי לא ראה את הסרט. רוצו.

כמובן שתשימו לב לסטייל המדהים שלה, לגרביונים המפוספסים שמתנגשים בהרמוניה עם המפה המשובצת ולתסרוקת בופון המדהימה. כולי מלאת קנאה על שיער שכזה:

שחור-לבן-אדום, אוונגרד רוסי, פסים, וכל מה שבינהם.

לאחר סוף שבוע נטול מחשב, פתחתי היום את האינטרנט, וביקרתי באתרים ובבלוגים החביבים עלי.

בינהם הבלוג של דר - אפונה.

דר הציגה בפוסט האחרון שלה מערכת לבוש על טהרת השילוש הצבעוני האהוב עלי - שחור/לבן/אדם.

בעודי מגיבה נזכרתי באחד משיעורי תולדות האומנות, אשר דנו בלא אחר מאשר אותו שילוב משולש.

השיעור - אוונגרד רוסי.

הזמן- סוף המאה ה-19, תחילת המאה העשרים.

הרקע - מפלת מלכות הצאר הרוסי ועליית הקומוניסטים תוך המהפכה הבולשביקית.

עד אז, האומנות הרוסית הייתה חסרת אופי וניסתה לחקות את האומנות המערבית.

אך עם כניסתם של הבולשביקים לרוסיה ופעפוע המרד הקומוניסטי, החלו לראות אמני רוסיה כי גם להם יש מה לומר, והאומנות אינה ליופי בלבד אלא גם לשם מטרה.

הם נדדו מאומנות פיגורטיבית המחקה את האומנות המערבית לאומנות מופשטת וחדשה, המבוססת על צורות גיאומטריות.

הם יצרו סגנונות חדשניים לחלוטין ולא נשארו רק בתחומי האומנות, אלא פלשו גם לתחומי העיצוב.

בשלב הזה, גילו ברוסיה את האומנות המגוייסת.

האמנים הרוסים, עיצבו כרזות בשם המהפכה ולמענה. הם חיפשו דרך להפיץ את בשורת המהפכה ובשורת האומנות והעיצוב החדשה במהירות (להתחיל לצייר ציור קיר בצבעי שמן על קיר ברוסיה של הצאר, סביר להניח שלא היה מתקבל בעין יפה וסלחנית...) ועיצוב כרזות היה הפתרון. כרזות ניתן להדפיס בכמויות גדולות, הן גרפיות, אומנותיות, וניתן להפיצן במהירות ברחובות העיר. בתקופה זו, בתי הדפוס היו עדיין בפורמט של דפוס שחור/לבן, אך אמני האוונגרד הצליחו להכניס גם צבע אחד נוסף - האדום. אדום המסמל את הקומוניזם.

(ליטוגרפיה של אל ליסיצקי)

מאז כמובן השילוש איבד את משמעותו המקורית ולא מתקשר בראשיהם של רוב האנשים למהפכה הקומוניסטית, אבל תמיד טוב לדעת פיסות מידע שכאלה.

מי יודע מתי תזדקקו להם.

(אולי תפתחו יום אחד בלוג ותרצו להגיב על תמונה באסוציציה פרועה לחלוטין...)

בעוד אני מהרהרת בשיעורי תולדות האמנות ומערכות לבוש מוצלחות, נזכרתי בתמונה שראיתי בבלוג הנהדר של הסרטוריאליסט אף הוא על טהרת השילוש:

ולא רק השילוש מקבל כאן את חיבתי העמוקה אלא גם השימוש הנהדר בפסים.

איני יודעת אם זוהי שמלה בנויה או חצאית וחולצה או אולי חצאית וחולצה שעלמת החן יצרה ממנה שמלה, אך זאת אני יודעת - זה פשוט מוצלח.

השילוב של הפסים העבים עם הפסים הדקים, השינוי של העמידה שלהם - מאונכים/מאוזנים.

השילוב של נעלי הג'ז, הגרביון האטום, התיק האדום יחד עם האודם האדום, מראים עד כמה נוכחות וחוזק יש לאביזריםנכונים בעיצוב המראה הכללי.

פסים אלו ושמלה זו, הזכירו לי תגובה שקיבלתי מחברתי, שותפתי לדירה לשעבר מאיה, אשר מספקת לי קטעי סרטים מדהימים פעם אחר פעם.

אחרי הפוסט על מערכת הלבוש ה"זבראית" שלי, קיבלתי ממנה מייל.

המייל כלל בתוכו קטע מתוך הסרט "הקונפורמיסט" (אירוני אני יודעת), של ברטולוצ'י.

שימו לב איך הפסים משתלטים לאט לאט על כל הסט.

איך נוצר מעין ריקוד פסים (ותודה למאיה!!) מדהים בכל רחבי החלל.

ולמרות שכביכול אין בקטע זה שום אמירה על אופנה - יש בו את כל האמירה האופנתית וההשראה האופנתית שפסים נותנים.

הקטע הזה מוכיח עד כמה פסים תמיד היו באופנה, ותמיד יהיו באופנה.

זה חותם של קלאסיקה.

זכרונות מנסיעה על ארבעה גלגלים לפני גיל 14

יש לי בעיה בהתניידות. כלומר, אין לי בעיה בהתניידות בדרכים הנורמטיביות - אני בעלת זוג רגליים חזקות שהולכות בקצב מהיר (כל עוד אני לא על עקבים...), אני מסוגלת לעלות על אוטובוס בקלות (למרות שתמיד בנסיעה הבין עירונית לת"א, אבל תמיד, מתיישב/ת לידי האדם הכי שמן שעלה על האוטובוס ואני נאלצת להמעך אל החלון...) יש לי רשיון נהיגה (טסט ראשון, לאהוב יש אוטו שאני משאילה לפעמים, קטן חמוד וכסוף). עד כאן מניתי את דרכי התחבורה הנורמטיביות. ואיתן, כמוזכר למעלה, מעולם לא הייתה לי בעיה. הבעיה מתחילה בכל שאר הדברים בעלי הגלגלים. אני מודה ומתוודה בראש מורכן שאיני יודעת לרכב על אופניים. זה לא שלא הציעו ללמד אותי. רבים האנשים שאמרו לי (לאחר שהתדהמה על המחדל הנוראי עברה במקצת), בואי, נלמד אותך. אני לא יודעת למה, אבל זה לא קרה. סקטבורד אף פעם לא אהבתי. (זה כל כך לא נשי...) רולר בליידז היו לאחותי, ואחרי שהיא כמעט שברה את עצם הזנב שלה, ויתרתי על התענוג... קורקינט? נההההה. אז בעצם כל מה שנשאר לי זה להתרפק על העבר שלי. בתור ילדה בשנות השמונים היו לי סקטים. כאלה עם ארבעה גלגלים, ומעצור מקדימה. הייתי נוסעת ברחבי הבית הלוך וחזור והלוך וחזור והלוך וחזור, ותופסת את הספרייה, ואת הפסנתר ומשייטת ברחבי הבית. מידי פעם היו לוקחים אותי לפארק לסיבוב. אף פעם לא הייתי מאילו שהשקיעו בסקטים שלהם. לא הייתי לוקחת אותם לכל מקום ונוסעת ומפריעה לכולם על המדרכה איתם, אפילו בפורים לא הייתי "מלצרית על סקטים" אלא העדפתי להיות עם הרגליים על הקרקע הבטוחה. ועכשיו, כששנות השמונים עושים תחיית המתים, מה יותר נכון מאשר קאמבק של סקטים??? ברגע שראיתי את אלו, ידעתי שחבל שאין לי מושג איפה הסקטים הישנים שלי (למרות שסביר להניח שאין שום סיכוי שהם עולים עלי, אבל, בטח יש שם איזו מידה קטנה בעולם שהייתי יכולה להוריש לה את זוג הסקטים שלי ולהביט בהם בגאווה, ולומר: "אלה היו שלי!".

אז נכון, הסקטים היש לומר משעשעים-עד-בלי-די האלו הם בעצם סוג של קידום מכירות למכונית (אני טובה בצבעים של מכוניות לא בסוגים שלהן, לכן יסלחו לי כל הקוראים שחשוב להם הסוג...), ואיתם יגיע סוג של מגה-מסיבת-ענק-מגניבה-לגמרי-לונדונית-סופר-היסטרית-במיקום סודי. שמתוארת כהחזרתו של הבליין הלונדוני המגניב ל"איך שהעתיד בסוף המאה העשרים היה אמור להראות כשתיארו אותו בשנות השבעים בעידן הדיסקו" (או משהו הזוי בסגנון).

בקיצור,

חבל שאנחנו לא גרים בלונדון בשלב הזה של השנה...

בנתיים שימו לב לסרטון הוידאו המגניב שהם עשו,

תקבלו קצת ניחוחות לונדוניים,

תקנאו בלונדוניים על המגניבות היתרה,

ובעיקר תקלטו את התגובות של אנשים ברחוב לסקטים ה"גורמי חיוך והפתעה" הללו.

וכמובן איך מצליחים בפרסומת הזו להפוך את הסקטים האלה לאקססורי הכי מהמם במערכת לבוש שרק מקרינה מגניבות טוטאלית. איך שהוא, זה לא נראה אפילו קצת מגוחך...

המידע והתמונות תורגמו ונערכו על ידי מכאן

לו הייתי רוטשילד

לו הייתי רוטשילד.

הפעם הרהורי "לו הייתי רוטשילד" התחילו מהחולצה הזו של אלכסנדר וונג-

יש לי חולשה לחולצות לבנות. במיוחד אם יש בהן כל מיני דיטיילז מדהימים כמו השרוולים הללו, המתאימים במיוחד לימי הקיץ החמים לאוורור מוגבר ושיזוף ייחודי...

נראה לי שזה בגלל שחולצות לבנות תמיד עושות לי הרגשה נקייה.

בכל מקרה, החולצה הזו הציתה בי מיד את הצורך העז לחפש לה מכנס הולם.

במחיר הולם כמובן, היות וחולצה מדהימה זו עולה 256 פאונד אנגלי (1401 ש"ח)

כמובן שמכנס זה לא איחר לבוא, בדמות מכנס ג'ינס בשפשוף "סטון וואש" מגניב לגמרי של מיו מיו 235 פאונד (1457 ש"ח):

לתוך הסט הזה הרגשתי צורך עז להוסיף שרשרת מסיבית ומגניבה ביותר מבית היוצר של אוסקר דה לה רנטה, שאם לומר את האמת אפילו הרנט של הדירה שלי לא מכסה אותה...

700 פאונד (4340 ש"ח פעוטים)

כל השחור לבן אפור הזה שאני מאוד אוהבת בדרך כלל, קצת דיכא אותי בימי הקיץ העליזים שאנו שוחים בהם כעט. אז החלטתי להוסיף קצת צבע.

התחשק לי ורוד.

חזק.

ובוהק.

לגמרי.

זה התחיל בקטן בשעון מגניב לגמרי של Timex80 - שמחירו עומד על 44 פאונד (272 ש"ח)

המשיך בסנדלים מבית היוצר של טופשופ, שניתן להגיד עליהם שמרוב שהן מכוערות הן נהיות מגניבות לגמרי:

55 פאונד (341 ש"ח)

אני כל כך אוהבת את החיתוכי לייזר האלה! נראה לי מהמם לקבל שיזוף דרך הסנדל הזה!!! סוג של קעקוע טבעי...

והסתיים עם סרט פרחים מאסיבי כמו שאני אוהבת לשיער 14 דולר (56 ש"ח):

התוצאה:

7867 ש"ח בלבד והכל שלי.

לו הייתי רוטשילד...

"אני-לא-לובשת-כלום-אבל-יש-לי-טקסטורה-מהממת!"

שבוע הקוטור הלך חלף לו, ואיתו תצוגות הקוטור לשנת מיתון זו. היות ולא התלהבתי עד עמקי נשמתי מאף קולקציה שלמה, כלומר אף קולקציה שלמה לא גרמה לי להחסיר את אותה פעימת לב שאוהבי אופנה כל כך אוהבים להחסיר (עיינו ערך גוטייה-קוטור-קיץ) החלטתי להביא לכם טרנד ספציפי שמאוד אהבתי וראיתי במבחר קולקציות. (אגב גם מאוד פשוט להכנה – אם אני לא אהיה עצלנית מידי זה אולי עוד יקרה...) מראה ה – "אני לא לובשת כלום אבל יש לי טקסטורה מהממת". בשלב זה אתם בטח שואלים את עצמכם על מה אני מדברת. ובכן, הדבר הראשון שאני חשבתי עליו כשראיתי את הטרנד הזה, הוא בגדי גוף של מחליקים על הקרח. אותם בגדי גוף שגורמים לאשליה שכתפי המחליקה וידיה חשופות אך בעצם הן לא, ובדרך כלל הן אפילו מכוסות אבני סוורובסקי למיניהן ומנצנצות עם כל סיבוב, קפיצה והחלקה. בשלב הזה, כל מי שעדיין לא הבין על מה אני מדברת יסתכל על התמונה ויגיד לעצמו – "אההההה.... אוקיי, הבנתי מה היא רוצה ממני" מתוך התצוגה של שאנל:

בגד גוף בצבע "Nude", עליו תפורים אבנים, ניטים, מבחר פייטים במגוון צורות. לאגרפלד לשאנל נותן כאן את נקודת המבט שלו. הוא בוחר "לצייר" את חזה של הדוגמנית מאותם אלמנטים ובעצם משטיח את הדוגמנית לדמות דו מימדית. עליה הוא כורח את הבדים דמויי הטוגות. התוצאה המתקבלת הינה על גבול הפסל. משחק מעניין בין דו מימד לתלת מימד, בין נפילת הבד לבין הצמדתו בחוזקה לגוף. בין צבע המערכת ה"עירום" לבין האיפור הקונטרסטי.

לקרואה בוחר להגיש לנו טרנד זה בתור שכבת בסיס דקה וציורית מתחת לז'קט מפוסל:

גם כאן ישנו משחק בין הדו מימד לתלת מימד. שכבת בסיס זו מהווה גם עניין נוסף ברמה הטקסטואלית. ז'קט פיסולי זה עשוי בד ברוקאד (בד עשיר מאוד בעיטורים) בגווני שחור על שחור. לקרואה בעצם "שותל" את דוגמת הברוקאד על גבי החולצה הדקיקה הכמעט שקופה ומגיש לנו מערכת מאוד מתוחכמת ברמה הטקסטואלית. אם בעבר לקרואה היה מלך בשילובי הבדים יחד עם הצבעים יחד עם הטקסטורות יחד עם האביזרים יחד עם הכובעים אז במערכת זו הוא תמצת את כל מה שהוא טוב בו לכדי מערכת הרמונית ומעניינת יותר ויותר ככל שמתבוננים בה וחוקרים אותה לעומק.

בבית ז'יבנשי מדגימים לנו כיצד לשלב טרנד זה מתחת לאוברולים הכל כך אופנתיים:

האפקט המתקבל כאן הוא כמעט כמו סוג של קעקוע שבטי. ז'יבנשי מציגים לנו בעצם סוג של ציור גוף בעזרת בדים ואביזרים. הקונטרסט בין האדום-דם לבין הלבן הבוהק של האוברול מבליט האחד את השני. נוצרת לנו כאן דמות שבטית במובן הכי עדכני וטוב שיש.

אצל גוטייה לא טרחו אפילו להוסיף על העירום דבר והשאירו את צבע העור אשליה עירומה לחלוטין.

שימו לב לכפפות החצויות. חציין שחור וחציין צבע גוף. קארל לאדרפלד עיצב גרביונים כאלה לא מזמן לשאנל, גוטייה ממשיך את הקו ומעלה אותו לגפיים העליונות.

אצל ולנטינו לקחו את האפקט הז והלכו איתו עד הסוף. מהשמלות עד האביזרים:

הוא משחק משחקי תחרה, שקיפות, אטימות, תלת מימד, דו מימד. רגע אחד הוא מתייחס לגוף ועוטף אותו ב"קעקועי הגוף" ורגע אחד מתעלם ממנו וזורק אותן החוצה. הוא יוצא מהכתפיים ועולה לעיניים, ממשיך למצח ומתפרץ מהשיער. התחרה הזו היא כמעט כמו ישות בפני עצמה שאי אפשר לדעת לאן תגיע.

יש לי הרגשה שהצוות היחסית חדש של ולנטינו יכל להגיע הרבה יותר רחוק אם רק היו ממשיכים ודוחפים הלאה, ויכלה להיות לנו את אותה קולקציה מפעימה. אבל הם בחרו בחירות מאוד בטוחות ומיקמו את ישות התחרה במקומות הצפויים מראש. ישנן כמה שמלות מדהימות בקולקציה. אחת מהן היא השמלה הזו:

אשר לדעתי היא אחת השמלות היפות שנראו על המסלולים. אך גם היא, קצת עצורה. היא מסתיימת בצורה מאוד חדה וכבדה, לדעתי מינון התחרה- נוצות בחלק העליון של השמלה הוא מושלם וחבל שלא המשיכו איתו גם לחלק התחתון אשר קיבל טיפול כבד ומסיבי יותר. מעניין היה לראות את השמלה הזו בתור אוברול. אני מאמינה שהיה נוצר פריט נחשק ביותר.

בנימה אופטימית זו, נותר רק להגיד,

הבו לי את חודש האופנה למען אראה עוד בגדים יפים שידי קצרה מלהשיג!

תודה רבה ל"במודה"!!!

תודה רבה ל"במודה" שהציגו את הבלוג שלי באתר שלהם!

http://www.bamoda.co.il/fashion/Articles.aspx?id=673

התמונה מכאן.

האם קארל לאגרפלד הוא בעצם חננה???

אני חייבת להודות: האהוב שלי הוא קצת חנון.

אמנם החנון הכי חמוד וחתיך שיש.

אבל עדין, חנוניותו מעת לעת זוקרת גבה ויוצאת למפגן נוכחות.

וכאהובתו לא הייתה לי ברירה, ובכדי לשמור על יחסינו תקינים וארוכי תווך, נאלצתי,

לראות "מלחמת הכוכבים" "Star Wars"...

האמת, זה היה דווקא דיי נחמד ודיי נהנתי מהחוויה (אין מה לעשות, גם אני חננה בנשמתי...).

אך בעולם הרגיל, מעטים האנשים שלא נמנים עם קבוצת ה"ח" וראו את כל סדרת הסרטים המדוברת.

על כן,

אני בטוחה שאתם מבינים את גודל הפתעתי כאשר ראיתי את קולקצית הקוטור של שאנל לחורף הקרוב.

מתוך Star Wars:

דארת' ויידר הדמות הרעה של הסדרה:

בעל המשפט האל-מותי :"Luc, i am your father"

ומתוך הקולקציה של שאנל:

האם גם קארל לגרפלד הוא בעצם חננה בנשמתו???

ואם בשאנל עסקינן,

אנא שימו לב לתמונה הגאונית הזו.

ואני לא צוחקת בגאונית.

ג-א-ו-נ-י-ת!

Jak & jil

קולקצית גמר שנקר 2008

השבוע וחצי האחרונים היו עבורי מאוד אמוציונליים.

אם יש צורך להבהיר נקודת בסיס משמעותית לפוסט זה - אני בוגרת שנקר במחלקה לעיצוב אופנה מחזור 2008.

אחרי ההבהרה הזו, אני אמשיך.

זה החזיר אותי לשנה שעברה.

ארבע שנים בשנקר זה לא פשוט.

לא עבור הסטודנט ולא עבור המשפחה שסביבו ומלווה אותו.

ואם יש כאן מישהי/ו ששוקלת להגיע לשנקר שת/ידע שכל מה שאומרים על המקום נכון, נכון מאוד, ואפילו לפעמים עולה על כל הסיפורים.

הלחץ.

העומס.

הקושי.

חוסר החיי םהטוטאלי.

המשברים.

הלילות הלבנים.

הכל נכון.

אבל לא רק השלילי נכון.

שנקר זה שם.

שם עולמי.

זו טכניקה.

זה דמיון.

זה התפתחות.

זה כח רצון.

הייתי השנה בחלק קטן מהביקורות של שנה ד'.

והיום הייתי בתצוגה.

זה החזיר אותי לאותה התרגשות.

לאותו מעמד.

אותו מעמד שאתה בטוח שישנה לך את החיים.

הפרפרים, שהופכים לציפורים שהופכים ליענים שדורסות כל מקום קטן בבטן.

הדאגה מהביקורת.

ההצגה של הפרויקט שלך ה "בייבי" שלך לעולם הגדול והאכזר.

שם הייתי לפני שנה.

אני בוחרת לשתף אתכם בתמונות הפרטיות שלי של קולקציית הגמר שלי.

נכון, אני רקובה עד השורש שלא צילמתי את הקולקציה שלי תמונות מקצועיות.

אבל אתם צריכים להבין שאחרי שעבדתי במשך כמעט חצי שנה רק על הקולקציה הזו, עברתי רגעי אושר ורגעי שפל, שיניתי ותפרתי ושוב תפרתי ושיניתי וקיבלתי ביקורות טובות וביקורות פחות טובות וניסיתי להחליט על סמך הסלט של הביקורות מה לעשות הלאה ואיך לתקן ואיך לשפר, והאם בכלל להקשיב לביקורת שקיבלתי? אולי להמשיך איך שאני רוצה ולא להתייחס? ואם כן להתייחס לאיזה חלק? כל אלא רק פסיק מהדברים שעברו עלי במשך חצי שנה. לכן, אחרי הביקורת והתצוגה הכנסתי את כל הדגמים לשקיות הבגדים. תליתי אותם אתל ההורים שלי, ומאז הם באותו מצב.

אני מתחילה להתרגל לרעיון של להוציא אותם לאוויר העולם מחדש.

זו אני, מקריאה בידיים רועדות את נושא הקולקציה שלי שסבב סביב נושא מאוד קונספטואלי ומתפלסף. זו כל הקולקציה שלי, חמישה דגמים שהם אחוז נכבד מהנשמה שלי.

בתמונה הזו הדוגמניות עומדות כמו שצריך, לפי צבעוניות מתוכננת - צהוב- צהוב אפור - אפור - אפור כחול - כחול.

כמובן שבתצוגה היה כזה ברדק שהן לא עלו בסדר הנכון וחלק מהשלמות של הקולקציה שלי נפגם. אוף זה עדיין מעצבן אותי.

מבט קצת יותר טוב על שלושה דגמים.

כמעט כל הדגמים צבועים ביד בצביעה שלי, השמלה הכחולה הארוכה תפורה כולה ביד.

על גבי המערכת האפור-כחול ישנה רקמה של ענפים שהיא כמובן רקמה ידנית... אכן, שעות של עבודה.

מליון סיכות מפוזרות ברחבי החדר שלי.

ספת הסלון שלנו הפכה בזמנו לכרית סיכות ענקית.

הבית הקטן שלנו היה מסוכן באותה תקופה... (בנימה זו, שוב תודה לאייל ולמאיה על הסבלנות!)

התצוגה.

מהגב

תוך כדי תנועה והליכה

הצילום המקצועי של שנקר לשני דגמים.

למה שניים בלבד?

כי ככה שנקר עובדים, הצילומים נערכים בשלב מוקדם של הפרויקט כאשר רק שני דגמים מקסימום שלושה דגמים מוכנים ותפורים.

הגב של השמלה הצהובה, שהייתה המסמר הראשון של כל הקולקציה.

כמובן שלו הקולקציה הייתה כאן איתי הייתי מצלמת לכם תקריבים על דיטיילס נוספים, אבל כל המצב הזה בתצוגה היה כל כך אמוציונלי שהרגשתי צורך עז לפרוק אותו מעל חזי ולשחרר את מחשבותיי והרהורי.

מעבר לזה, אני מאינה שאם לא הייתי כותבת את הפוסט הזה היום במצב הנוכחי שלו, הוא לא היה יוצא לאור מעולם...